הם מפחדים: במלאת חודש לרצח במרכז ההומו-לסבי בת''א 

הרצח שאירע בקבוצת התמיכה לנוער הגאה במרכז ההומו-לסבי מצא אותי בלונדון, עיר שלדברי המשורר, הייאוש בה נעשה יותר נוח. הדיווחים הראשונים מה-BBC דיברו על רצח במועדון של גייז, דבר מחריד בפני עצמו. אולי מתוך הזדהות עם התוקפן, אחת האסוציאציות שלי הייתה שאולי, אולי הלבוש הפרובוקטיבי, ההתרסה, שנהוגים במסיבות הגייז, הוציאו איזה הומופוב מדעתו. אלא שעד מהרה, בביקור היומי שלי באינטרנט קפה הקרוב, התברר לי שמדובר ברצח שאירע תוך כדי משחק חברתי בקבוצת תמיכה המופעלת ע"י ארגון הנוער הגאה, אותו ארגון שאני מפנה אליו בני נוער הפונים לפורום "שרינק פרנדלי", אותו אני מנהל באתר דוקטורס מזה שנים. בני נוער, שבחלקם הגדול, עודם בארון והרוצח הוציאם משם בצורה הברוטאלית והחושפנית ביותר שניתן להעלות על הדעת. המכה הייתה קשה מנשוא ואולי כעת, במלאת חודש לאירוע, אצליח להיעזר באחד ממנגנוני ההגנה העיקריים שלי, האינטלקטואליזציה, ולספר לכם קצת, דבר דבור על אופניו, על הומופוביה. לצורך כך, אתלה באילן גבוה, פרופ' גרגורי הרק מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בדיוויס, ומי שנחשב סמכות בינלאומית לחקר דיעות קדומות נגד לסביות והומוסקסואלים, פשעי שנאה ואלימות אנטי-הומוסקסואלית וסטיגמה הקשורה במחלת האיידס, אשר פרסם אין-ספור מחקרים במיטב כתבי-העת המדעיים.

הומופוביה, מונח שלעיתים קרובות נעשה בו שימוש לתיאור תגובות עוינות כלפי לסביות והומוסקסואלים, היא מבנה חד-ממדי של עמדות המבטא פחדים אירציונאליים. במאמרם על אלימות וקורבנות (victimization) של לסביות והומוסקסואלים, אשר ראה אור בשנת 1990 ב- Journal of Interpersonal Violence, מתארים גרנטס, הרק ולווי כמה מהאתגרים הפסיכולוגיים העיקריים העומדים בפני הומוסקסואלים ולסביות ניצולי פשעי שנאה, בפני האחרים המשמעותיים שלהם ובפני הקהילה ההומו-לסבית בכללותה. כאשר אדם מותקף על רקע נטייתו המינית, ההשלכות השליליות על בריאות הנפש שלו חוברות לעמדות החברתיות של הטרוסקסיזם (העדפת הטרוסקסואליות על הומוסקואליות) ויחד הן יוצרות מערכת יחידה במינה של בעיות. קורבנות כזו מהווה משבר, היוצר הזדמנויות לצמיחה אך גם סיכונים לליקוי תמידי. הסיכון העיקרי הקשור לקורבות אנטי-הומוסקסואלית היא שההומוסקסואליות של הניצול הופכת קשורה ישירות לתחושה מוגברת של פגיעות.

במאמר, שראה אור השנה באותו כתב-עת, על פשעי שנאה בקרב הומוסקסואלים בארה"ב, מדווח הרק על נתונים שנאספו בסקר מקוון במדגם מייצג של 662 הומוסקסואלים, ביסקסואלים ולסביות, ממנו עולה שכ-20% מהמשיבים התנסו בפשעי גוף או רכוש על רקע נטייתם המינית, כמחציתם התנסו בהטרדה מילולית ויותר מ-1 מכל 10 נבדקים התנסו באפליה הקשורה לתעסוקה או למגורים. גברים הומוסקסואלים נטו יותר מנשים לסביות או מביסקסואלים להיפגע מפשעי רכוש. אפליה בקשר לתעסוקה ומגורים הייתה נפוצה יותר בקרב גברים הומוסקסואלים ונשים לסביות מאשר בקרב נשים וגברים ביסקסואלים.

במחקר על גורמי סיכון לתקיפה על רקע נטייה מינית בקרב גברים הומוסקסואלים, שפורסם בשנת 2008 בכתב-העת American Journal of Public Health, ביקשו למפינן ועמיתיו לאמוד את השכיחות של גורמי סיכון לתקיפה על רקע נטייה מינית בקרב גברים הומוסקסואלים צעירים. הם ערכו מחקר מעקב על צעירים הומוסקסואלים בוונקובר בשנים 2004-1995. בתחילת המחקר דיווחו 84 (16%) מ-521 הנבדקים הצעירים על כך שהיו קורבנות לתקיפה על רקע נטייתם המינית. במשך שנות המחקר עלה שיעור התקיפות הפיזיות על רקע הנטייה המינית. נתונים אלה מדגישים את הצורך במודעות ציבורית גוברת, בפיקוח ובתמיכה להפחתת התקיפה נגד צעירים הומוסקסואלים. מאמצים כאלה, מציעים החוקרים, צריכים להיות מתואמים ברמת הקהילה כדי להבטיח גינוי של נורמות חברתיות המכתיבות אלימות כזו.

רבות דובר על הצורך לצאת מהארון בעקבות הרצח המזעזע במרכז ההומו-לסבי. במחקרם של דוגלי וגרוסמן משנת 2001 בדקו החוקרים את הקשר בין חשיפת הנטייה המינית, קורבנות ובריאות נפשית בקרב 416 לסביות, הומוסקסואלים וביסקסואלים בני 60 ויותר. המשתתפים דיווחו על הגילאים שבהם הפכו מודעים לנטייתם המינית, על הגילאים בהם זיהו את עצמם כהומוסקסואלים, לסביות או ביסקסואלים ועל החשיפה הראשונה של נטייתם המינית בפני אדם אחר. כמעט 3/4 מהתגובות כללו סוג כלשהו של של קורבנות פיזית. גברים דיווחו על יותר קורבנות מנשים (מגמה הפוכה ממה שקורה בקרב סטרייטים). ככל שהמשתתפים היו פתוחים יותר באשר לנטייתם המינית וככל שיצאו מהארון מוקדם יותר, הם נטו להיות יותר קורבנות לתקיפה על רקע נטייתם המינית. נפגעי התקיפות דיווחו על הערכה עצמית נמוכה יותר, בדידות רבה יותר ובריאות נפשית לקויה יותר מאחרים. גם שיעור האובדנות היה גבוה יותר בקרב נפגעי האלימות. יש לזכור שמדובר באנשים מבוגרים שלכאורה חיו בעידן ליבראלי פחות ואין בממצאים אלה כדי לקרוא להומוסקסואלים ולסביות להסתיר את נטייתם המינית, אך עם זאת תהליך היציאה מהארון הוא עניין אינדיבידואלי מאוד, התלוי במבנה אישיותו של הפרט (בעיקר ברמת המוחצנות שלו), ברקע המשפחתי שלו, במידת השמרנות/דתיות של המשפחה ועוד.

במחקר שערכו הרק ועמיתיו עוד בשנת 1997 נאספו נתונים על קורבנות של 147 לסביות, הומוסקסואלים וביסקסואלים מסנקרמנטו שבקליפורניה. 45 מהמשיבים השתתפו בריאיון מעקב. 41% דיווחו על קורבנות עבריינית הקשורה לנטייה המינית מאז גיל 16 ו-9.5% דיווחו על ניסיון לפגיעה כזו. יחסית לקורבנות תקיפה אחרים, קורבנות על רקע נטייה מינית סבלו מרמות גבוהות יותר של דיכאון, חרדה, כעס וסימפטומים של תסמונת פוסט-טראומאטית.

לסיכום ממצאים אלה והרצח המתועב שאירע בלב תל-אביב, ניתן להצביע על שתי מסקנות עיקריות:

• על אף שכיום עלול להתקבל הרושם שאנו חיים בעידן ליבראלי יותר בכל הקשור ליחס להומוסקסואליות וכמעט בכל תכנית ריאליטי או טלנובלה מוצג "הומו תורן" (לכאורה בטבעיות), בקרב מגזרים רחבים של הציבור עדיין קיימות לא רק דיעות קדומות נגד הומוסקסואלים אלא הומופוביה שהיא פצצת זמן מתקתקת. מניסיוני הקליני וממפגשים עם מטופלים הומוסקסואלים ומשפחותיהם, כולל אלה החיים בת"א, אין כמעט כל קשר בין הנושא כפי שהוא מוצג בתקשורת ובין מה שמתרחש בדל"ת אמות. ביטוי לכך אפשר למצוא גם בפניות הקשות מאוד המצטברות בפורום "שרינק פרנדלי" באתר דוקטורס.
• עם כל החשיבות הפוליטית שיש ליציאה מהארון במלחמה בדעות החשוכות, יש לזכור שמדובר בתהליך אינדיבידואלי מאוד ולמעשה, מספר סיפורי היציאה מהארון כמספר סיפורי החיים האישיים של ההומוסקסואלים והלסביות שיצאו בארון או נשארו בתוכו. ליציאה מהארון פוליטיקה משלה הדורשת לצאת מהארון הרבה ומהר ופסיכולוגיה משלה הדורשת התחשבות בקצב האישי של הפרט, ברמת המוחצנות שלו, בצנעת הפרט שלו, ברקע המשפחתי שלו ועוד כהנה וכהנה משתנים אינדיבידואליים רבים מאוד.

ד"ר גידי רובינשטיין הוא מרצה בכיר לפסיכולוגיה בביה"ס למדעי ההתנהגות של המכללה האקדמית נתניה, פסיכותרפיסט המתמחה בין היתר בטיפול בקשיים בזהות המינית ומנהל פורום "שרינק פרנדלי" להומוסקסואלים, ביסקסואלים ומתלבטים באתר דוקטורס. כתובת אתר הבית שלו: http://www.shrink-friendly.co.il