די, נחזור לשפיות! 

נדמה, כי לא אחטא אם אומר, כי משהו מאוד רקוב במערכת חיינו הכללי. מעין חיידק אלים שפשה בנו. שהרי כל בר דעת יראה כי השתלטו על חיינו הלא שלווים ממילא - כל המיאוס והתיעוב שיכולנו לחלום עליהם בחלומות השחורים ביותר. שהרי אין לך יום שאינה קשה מחברתה. כאן רצח, ועוד רצח נורא, ותאונה קשה, ועוד משפחה הרוסה... וכאילו שאין זה מספיק לאווירה העכורה ממילא, והחגיגה התקשורתית על ה"קרבן" התורן בכיכר העיר ומעל כל גבעה רעננה נהיה כדבר שבשגרה, שנדמה כי בלעדיה אין חיים בארצנו הקטנה. שר או חבר כנסת, או דמות עסיסית כלשהו, והעיתונות מסודרת. ב"ה פרנסה לא חסרה לעיתונאים במדינתנו המייצרת חדשות בשבוע מה שלא מיוצר במדינות העולם בשנה.
השאלה היא מה זה עושה לנו. חוץ מהאווירה העכורה מפירות הביאושים של החברה בה אנו חיים, זה כבר נהיה מעיק. כאשר איבדנו את חוש ההבחנה. התבוננות על הקורה אותנו מבלי להלך כעדר אחר הזרם ההורס. הרי לנו כמה נקודה למחשבה.
אני בעד הזכות הבסיסית האלמנטארית המוקנית לאזרח - זכות הציבור לדעת. אך לא בכל מחיר. לא כאשר הזכות הזאת הופכת להיות הכלי המשחית וההורס את החברה כולה, שלא נאמר את "הקרבן" ובני משפחתו וחבריו הקרובים. בוודאי לא במחיר שהעיתונות (לעיתים המגויסת), הופכת להיות "השופטת" ה"חורצת דין" "הגוזרת דין" ו"התולה" את הקרבן בכיכר העיר, מבלי שום חמלה אנושית. כאילו שאין ל"קרבן האומלל" זכויות המוקנות לו בדין .
אולי היה מן הראוי לחשוב מעט אחרת. אין ספק כי העבריינים דינם לעונש. לשם כך נועדו החוקים ומערכת השיפוטית במדינה. אך בל נשכח שהכל נועד למטרה אחת. להענישו על מעשיו מחד, ומאידך לתקן ולכוון את העבריין הנאשם ולהשיבו למוטב ולחיק משפחתו בבא היום טוב יותר, בריא יותר - בכדי שיוכל להמשיך הלאה את חייו עלי אדמות מבלי "לדרוך" שוב על אותן העוולות שיצאו מתחת ידיו.
יסוד זה, נדמה לי שהוא נשכח מאתנו. הוא אינו קיים כלל. ראו נא את הדיונים לשתי וערב בכל כלי התקשורת השונים ובכל הפורומים והבמות על עבריין שנתפס בקלקלתו, בוודאי כאשר הוא דמות מוכרת "ופופולארית" - אז נשכחים כל הכללים של צדק וזכויות אזרח, וכל העקרונות שבהם אנו מתהדרים. מדוע? האם אדם שמעד נגזר עליו קבורה נצחית מבלי תקומה? אולי במקום כל התיאטרון המתחולל על חשבון הקרבן נתלה את האיש בכיכר העיר, נסקול אותו באבנים, ואף נכסה עליו בעפר עם מציבה יוקרתית משיש על חשבון המדינה...? מדוע לא, ומה ההבדל בין מעשינו היום לבין הרג ורצח אדם לעין כל, עוד בטרם נשפט והוגש כתב אישום, ועוד בטרם החל דיון ראשון בבית משפט?
אפילו בתקופות אפלות בהיסטוריה, היה זכות דיבור טרם התלייה על חבל הגרדום ל"קרבן האומלל" והמתייסר. האם עד כדי כך התעוורנו, איבדנו כל ערך וצלם אנוש, שאיבדנו את שפיות הדעת, בין המותר והאסור?
"מידתיות", רבותי! "פרופורציות", זה שם המשחק! אותו איבדנו כבר מזמן!
איפה כל "צדיקי הדור" ו"יפי הנפש" כאשר צריכים אותם, לא למטרה של "כותרת בעיתון" על איזה תביעה בבג"צ - אלא בכדי לשים סייגים להפקרות ו"החגיגה על הדם" - יהיה מי שיהיה. שר, איש צבא, יהודי או דרוזי, דתי או חילוני. העיקרון רבותיי, העיקרון! כי מה הרווח בפרסומים ובירידה לחייו של "הקרבן", לשפוט אותו, לעשות בו לינץ' ציבורי לאורך זמן ובלי רחמים, ואף לחרוץ משפט. וכמה פעמים ראינו מקרים שהיו נראים כהר גבוה ואפילו נמלה לא נשאר בסופו של ההליך? האם העוול נגד "הקרבן" תוקן? בוודאי שלא. האם מישהו נותן על כך את הדין?
האם אדם שחטא בחטא אין לו תקומה לשקם את עצמו לאורך חייו? התשובה היא בוודאי שיש לו! זוהי זכותו וחובתו כלפי עצמו וכלפי החברה, בה הוא חי.
אז מדוע ישנם דמויות - "קרבנות", שכל זה משולל מהם. הם חטאו, אך מבחינתנו שיירקב בבית סוהר! למה? למה שכחנו זכויות יסוד בסיסיות כל כך?
חטאת, תשלם! תיענש! - אך לא לשכוח פרופורציות. לא לשכוח שמאחורי המילים שלנו עומד אדם - בר אנוש, עם כל המעלות והחסרונות שבו. עלינו מוטלת החובה לשמוע את זעקתו החרישית, כאילו מתחנן לך: עזור לי, אני במצוקה! מעדתי. נפלתי. זה יכול לקרות לכל אחד, זה יכול להיות חד פעמי, אך גורלי! ואיפה אנחנו? האם איננו כמו ששים אילי קרב, המקבלים את "הקרבן" במעידתו ובנפילתו וכמוצא שלל רב? רגע אחד של נפילה ושוכחים לו את כל עברו ואת כל מה שעשה לחברה. כאילו לא הכירו אותו מעולם. במקום לרחם עליו ולנסות לשקמו דווקא בשעתו הקשה, אז אנחנו בורחים ממנו ויורדים לחייו ומנסים בכל דרך לפגוע בכבודו.
בפרשת שופטים קראנו בתורה: "כי ימצא חלל באדמה... לא נודע מי הכהו. ויצאו זקניך ושופטיך... וענו ואמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו..." (דברים, פרק כא' פסוקים א - ח). פרשת עגלה ערופה לדברי חז"ל היא חשבון נפש נוקב ראשית כל של ראשי ומנהיגי העם (זקניך ושופטיך..."). "איך הגענו למצב כזה בו נמצא הרוג במחוזותינו?" - חשבון שכזה הוא ראשית כל של מנהיגי העם - אותם המנהיגים שמעצבים דמותו של העם. בוודאי שיש לעשות בדק בית גם בין חלקי העם, לבדוק את הנסיבות והגורמים להידרדרות בחברה, אך ראשית כל החשבון הוא של מנהיגי העם.
מישהו יכול לומר בפה מלא "ידינו לא שפכו את הדם הזה"? אולי יכולנו לסייע בידו בטרם... אולי יכולנו להביאו למצב אחר ושונה ממה שהוא הגיע אליו? זה השכן המסומם, או המשפחה ההרוסה ההיא, או האח ההולך בדרך קלוקל... ?
הגאון הגדול רבי ישראל סלנטר זצ"ל - אבי תנועת המוסר (נפטר לפני כ - 100 שנה) אמר: "ניסיתי לשנות את העולם ולא הצלחתי. ניסיתי לשנות את עיר מגוריי וללא הצלחה. לבסוף ניסיתי לשנות את שכונת מגוריי, גם ללא הצלחה. עד שהסקתי: אשנה את עצמי ומהאור שלי ישתנו אחרים שמסביבי...".
בימי הרחמים והסליחות, לפני שתשקע לה השנה ותפציע לה השנה החדשה הבעל"ט, הגיע הזמן לאמץ את דברי רבי ישראל מסלנט, לעריכת חשבון נפש אישי, כל אחד עם עצמו, כמה תרמתי לחברה במהלך השנה האחרונה? מה עשיתי למען הזולת? האם הייתי אגואיסט שחשב רק על עצמו, או שמשהו עשיתי למען הזולת? האם יכולתי לעשות עוד בכדי שיהיו לנו חיים טובים יותר...? זה אתה זה אני, זה ההוא בתפקידו הרם, זה העיתונאי שיכול לבנות ולהרוס בהינף קולמוס, לחיים או לכל הרוחות, זה כל אחד מאתנו...!
סופו הטראגי של דודו טופז, הנורא מכל, עוד רבות ידובר בו ובעיקר בלקחים ממנו. סיפור קשה, מיותר וכואב. מבלי להיכנס בעובי הפרשה הלא פשוטה הזאת, חוץ מהטרגדיה האישית של האיש, ישנה תחושת "החמצה". שהרי בסופו של יום הפרשה שתהיה קשה ככל שתהיה נופחה מעל ממדיו ולא מוצתה במקומה הטבעי. קרי: בית המשפט, וחבל. הוא נשפט, הוענש, נגזר דינו בכיכר העיר, אך לא בבית משפט. שום כוח שבעולם לא יכול היה לשנות את האווירה העכורה ברחוב על האיש ומעשיו. דינו נגזר והוכרע! הטרגדיה היא של כולנו. לא בגלל האיש אלא בגלל שעלינו מוטלת החשבון נפש. אולי שגינו כלפיו?! אולי יכולנו לנהוג בו קצת שונה, אולי בהתנהגות מידתית הדברים היו נראים אחרת? אולי רמסנו את האיש ואת כבודו? כמוהו עוד אישים אחרים שיבדל"א, כמו השר לשעבר שלמה בניזרי. השר לשעבר הירשזון. נשיא לשעבר משה קצב ואחרים. מבלי לשים את חומרת מעשיהם על כף המאזניים - אין זה מצדיק לשפוך את דמם ולהפקיר את גוייתם בחוצות העיר. אולי נותר לנו ללמוד מזה כיצד לנהוג להבא. אולי ביותר חמלה אנושית לצד ענישה כבדה על מעשים חמורים. עונש כן, לרמוס את האיש ואת כבודו, לא!
הבה נחזור לשפיות! נשנה את האווירה העכורה ממילא, נשנה הרגלים שבינינו לבין זולתנו. ניישם את אמרת חז"ל "מה ששנוי לך, לחברך אל תעשה" או כתפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק "שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם..." - כי אז יתקיים בנו "תכלה שנה וקללותיה. תחל שנה וברכותיה".

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי