במקרים רבים, מתקשרים יצרן ומפיץ בהסכם הפצה לתקופת זמן מסוימת (בין אם מתחדשת ובין אם לאו) ושני הצדדים יוצאים מרוצים ונוחלים הצלחות. לעיתים ממשיכים הצדדים ביחסי ההפצה תקופות ארוכות. לעיתים הצדדים מוצאים עצמם בפני משברים כאלה ואחרים ומעוניינים להפסיק את יחסי ההפצה לפני תום תקופת הסכם ההפצה אשר עליו הם חתמו ואלה אף מגיעים למקרים של הפרת הסכמי ההפצה שנחתמו.
הסכמי הפצה רבים קובעים תקופות זמן. ישנם הסכמי הפצה מתחדשים וישנם הסכמי הפצה ללא קביעה של תקופת זמן. במקרים בהם התקשרו הצדדים בהסכם הפצה ארוך טווח או מתחדש וצד אחד מעוניין להפסיק את יחסי ההפצה עליו לנהוג בהתאם לכתוב בהסכם ההפצה. פעמים רבות, הצדדים קובעים בהסכם הפצה מסוג תקופת זמן של הודעה מראש על סיום יחסי ההפצה.
במקרה בו הופסקו יחסי ההפצה באופן חד צדדי ובעצם נוצרה הפרה של החובה לתת הודעת ביטול ההסכם לצד השני זמן סביר מראש, נקבע בפסיקה כי הצד הנפגע זכאי לפיצוי "ששיעורו נקבע לפי משכו של אותו זמן סביר" (ע"א 355/89 עזבון המנוח ניקולא חינאווי ז"ל ואח' נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ ואח' פ"ד מו(2) 70, 76ז (1992)).
השאלה העולה היא, מהו זמן סביר מראש? בפסיקה נקבע כי "זמן סביר" נקבע בהתאם לכל מקרה ומקרה באופן פרטני ובהתאם לנסיבותיו ואופיו של ההסכם הספציפי (ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' עו"ד ד"ר יוסף שגב , פ"ד נח(4) 106 (2004)).
בפסק דין ע"א 442/85 משה זוהר ואח' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ ואח', פ"ד מד(3) 661 (1990) נקבע כי בחינת סבירות הודעת ביטול ההסכם מורכבת משני פנים: הראשונה היא פרק הזמן הסביר מתחילת ההסכם ועד לביטולו של ההסכם, אשר נועדה לתת לצד השני מספיק זמן להפיק רווח סביר ולכסות את השקעותיו והוצאותיו. השנייה היא תקופת הזמן שנקצב בהודעת הביטול, אשר נועדה לתת לצד השני מספיק זמן להתארגן לקראת סיום יחסי ההפצה ולמצוא מקור אחר לרווח.
כאשר ההודעה אינה סבירה לפי אחד משני הפנים הנ"ל, בד"כ מחייבים את הצד המבטל לפצות את הצד השני על הנזק שנגרם לו.
מעבר למטרות הנ"ל, הפסיקה קבעה כי מטרתה העיקרית של ההודעה המוקדמת היא לאפשר למפיץ מרווח זמן למציאת עבודה חלופית. עם זאת, ישנן מטרות נוספות להודעה המוקדמת, בין היתר, מתן אפשרות למפיץ למצות את רווחיו מההסכם (ע"א (מחוזי-תל-אביב-יפו) 3583/04 דניה קוסמטיקס בע"מ ואח' נ' ראובן קורט ואח', פורסם ביום 12/12/06).
לאור האמור לעיל, כאשר בפני בית המשפט עומדת השאלה מהו הזמן הסביר (וזאת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה), ישקול בית המשפט בין היתר את טיב המוצר והתקופה הנדרשת לצורך חדירתו של המוצר לשוק, ההוצאות וההשקעות של ההפצה, הרווח הצפוי לעומת ההוצאות וההשקעות, סיכויו של היצרן להפיץ את המוצר לאחר תום ההסכם עם המפיץ, סבירות הזמן שחלף מתחילת ההסכם ועד לביטולו (ע"א 442/85 משה זוהר ואח' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ ואח', פ"ד מד(3) 661 (1990)).
מאמר זה נכתב ע"י עו"ד אבי מורה ממשרד עורכי הדין מורה מאמו שחל - http://www.mmslaw.co.il
כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר אינו נושא באחריות כלשהי כלפי מאן דהוא והלה נדרש לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.
כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר אינו נושא באחריות כלשהי כלפי מאן דהוא והלה נדרש לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
