מאת: נסים גבאי
שבוע אחרי טיול מודרך לים המלח שהשתתפתי בו עם משפחתי - הפכתי מדריך מוסמך לטיולים שאיש עדיין לא תכנן בעבר את מסלולם.
הפוליטיקה... הפרנסה... המלחמה בלבנון... הם נושאים כבדי משקל, ולא מעט הפובליציסטים שעסקו, עוסקים ויעסקו בהם מכל ההיבטים האפשריים. את התחום האישי, בייחוד ברגע הקשה שלו - חווה כל אחד מאיתנו רק עם עצמו. על רגע בלתי נשכח כזה, רציתי לשתף אתכם.
יום שלישי 07:00: פסק זמן מהעבודה והשגרה, והמשפחה מחליטה לרדת ליום כיף לים המלח. הנסיעה הארוכה עוברת בכיף. מי ים המוות והמלון - 10. האוכל נהדר. רק... שורף... ואפילו צורב בבולבול... ההוא ממערכת המין וניקוז השפכים בגוף האדם. חזרנו מותשים, אבל מבסוטים עד מעל הראש.
יום רביעי 08:00: הדאגה על הצריבה אינה מרפה... מוסיף זאת לכאבים של הזמן האחרון... ומחליט להזמין תור אצל האורולוג. התור נקבע לשבוע הבא.
בינתיים: הצריבה הפסיקה. הכאבים כמעט וחלפו. אבל... את המנגינה הזו על בדיקות, אי אפשר להפסיק.
יום ראשון 17:00: אצל האורולוג. בדיקה... הרגעה כללית - אבל עם תוספת: "אני שולח אותך לבדיקות במכשיר האולטרא סאונד, ולבדיקות דם, שתן...". עוד באותו ערב הזמנתי תור לבדיקת האולטרא סאונד.
יום שלישי 20:00: ממתין בתור לאולטרא סאונד. מלבד שתי נשים שלא הפסיקו לדבר על כל ענייניהן הפרטיים, יושבים האחרים וממתינים מכונסים בתוך עצמם. אחד אחרי השני יוצאים הנבדקים, וכולם עם מעטפה ביד עם התוצאות.
"שתית מים?" שואלת אותי לפתע האחות במקום.
"מה... צריך לשתות?" עניתי לא יודע על מה היא שחה.
"תשתה 4 כוסות מים" הסבירה לי.
הלכתי... שתיתי... התיישבתי.
כעבור עשר דקות, חזרה האחות: "יש לחץ?" שאלה, והתכוונה ללחץ הנוזלים על השלפוחית.
"אין כל לחץ" עניתי.
"אז תשתה עוד מים" ביקשה.
כעבור עוד 10 דקות, נכנסתי לחדר הרופא.
בדיקה... שקט... מתח... והרופא ממשיך להביט במסך המחשב שמולו - ונראה מתלבט.
שתקתי. המתנתי. נלחצתי.
לבסוף נתבקשתי להתלבש: "תמתין בחוץ לקבלת המעטפה עם התוצאות.
כאן כבר החילותי מרגיש שונה מיתר הנבדקים. הייתי הראשון מתוך תור נבדקים ארוך שיצא עם הבדיקות ביד, ואילו אני מתבקש להמתין.
האחות לקחה את הבדיקה, והלכה למשרד סמוך כדי לפקסס אותה.
למי? למה?... לא הבנתי, ומרוב פחד לא שאלתי.
כעבור כמה דקות חזרה האחות, ומסרה לי את הבדיקה בתוך מעטפה. בדיוק באותו רגע יצא גם הרופא מחדר הבדיקות, ונראה כי הייתי הנבדק האחרון לאותו יום.
אזרתי אומץ ושאלתי אותו: "ד"ר, יש לי מה לדאוג?".
הרופא הביט בי ארוכות, ונראה בעליל כי הוא מחפש את המילים הנכונות לומר.
באותן שניות גורליות, חלפו לפניי מאות סרטים שראיתי בקולנוע והטלוויזיה על בשורות איוב לחולים ו/או בני משפחותיהם.
לפתע אמר: "הבדיקה אינה חד משמעית. אם הייתי חושב אחרת, הייתי שולח אותך מיד לניתוח בבית החולים... בדיקות הדם יוכלו להבהיר את העניין טוב יותר".
לרגע נרגעתי, אבל מיד הבנתי שבכל זאת תיתכן בעיה.
לא הקשיתי עליו יותר. לא בדיוק מעודף נימוס, אלא מתחילת מסע חרדה פנימי שהעדיף להדחיק כל אופציה לא טובה.
הלכתי לכיוון ביתי. את הדרך לא אשכח לעולם.
השעה הייתה כבר לקראת תשע בערב. הרחובות דלילים בהולכי רגל, וכל התפאורה המחשיכה הזו תרתי משמע לא הפסיקה להעלות בראשי כל מיניי מחשבות איומות ונוראות.
הגעתי הביתה כשפניי אינם יכולים להסתיר מבני משפחתי את המתחולל בתוכי.
"מה קרה?" קפצה לעומתי אשתי.
הבן הצעיר (מתוך ארבעה ילדים) שישב בספה בסלון - קפא גם הוא. הוא הביט ולא דיבר.
"לא טוב" עניתי.
"מה לא טוב?" התחילה דואגת איתי.
"לא יודע. הבדיקה אינה חד משמעית והשד יודע מה יכול להיות...".
"אז מה עכשיו?" הקשתה האישה.
"בדיקות דם... ונראה" עניתי חצי מת.
באותו לילה הנחתי את גופי על המיטה, אבל נפשי התערבלה לה אי שם חסרת מנוחה.
יום רביעי 07:00: השכמתי קום, והלכתי אחרי לילה של צום לבדיקות הדם בקופת החולים בנתניה. גם שם נדמה היה לי כי כולם נמצאים באותו מקום, אבל איש אינו רואה את זולתו.
הגיע תורי.
התיישבתי ליד האחות שאמורה להחדיר את המחט לזרועי - ונרתעתי.
"מה יש לך?" שאלה "אתה מפחד?".
"לא בדיוק מפחד, כמו... לא יכול לסבול את המעמד הזה" הסברתי לה. במאמר מוסגר כדאי שאודה על עוד נקודת חולשה המתגלית כידוע דווקא ברגעים אינטימיים כאלה, אבל מה לעשות שכמעט ולא עשיתי בחיי בדיקות דם מאותה סיבה פסיכולוגית בלתי מובנת. אפילו בעבודתי בזמנו במשרד הביטחון, הוחתמתי על טופס מיוחד שאין למדינה אחריות על בריאותי... כי לא עברתי בדיקת דם...
בכל מקרה, חומרת העניין גרמה לי להתעלות לרגע לדרגות בלתי ברורות... והפקרתי את זרועי לאחות "צמאת הדם"...
בהמשך היום התקשרתי למוקד קופת החולים וקבעתי תור המשך טיפול, לרופא האורולוג. נקבע לי תור ל-27.08.06 שעה 17:40.
יום חמישי 09:00: צלצול לטלפון הנייד שלי: "אני מדברת עם נסים...". "כן" עניתי. "אני מדברת מקו"ח בנתניה. עברת בדיקות דם. הגיעו התוצאות. אני רוצה לקבוע לך תור לרופא משפחה...".
הייתי בהליכה, בשמש... וכמעט השתטחתי על המדרכה... אינני יודע אם מהשמש או מתחילת עיכול השיחה שעל הקו...
"רגע" התחלתי מגמגם "קבעתי כבר עם האורולוג ליום 27.08.06".
"הרופא האורולוג בחופש. הגיעו התוצאות של הבדיקות ונתבקשתי לקבוע לך תור לרופא משפחה? אתה רוצה להגיע עכשיו? אחה"צ? מחר?".
"אני מבין שהוא בחופש" התעקשתי, מנסה לחשוב... "אבל תאריך התור שלי רחוק...".
"הרופא בחופש ונתבקשתי לקבוע לך תור" המשיכה בשלה...
"אני כרגע בעבודה בת"א. אולי אחה"צ...".
בינתיים אני נושם עמוק, מנסה לסדר את המחשבות לכיוונים חיוביים - אבל שום דבר לא מצליח. מקדימים לי את התור לרופא... אחרי בדיקות דם שעשיתי רק אתמול... אפילו אדם כמוני שמעולם לא עבר בדיקות כאלה ו/או אירועים רפואיים בבתי חולים, הבנתי מיד שמשהו מאוד לא שיגרתי עובר עליי ברגעים אלה.
"אחה"צ" עניתי.
באיזו שעה אתה רוצה? ארבע? חמש? שש?" המשיכה.
"די כבר"... אמרתי לעצמי. כל השטיחים נפרשים לעברי... ועדיין לחשוב בהיגיון?
"שש" הפלטתי.
"מאה אחוז" ענתה לי "יש לך תור להערב בשעה שש. תגיע קודם כל למזכירות בקומת הרופא, תקבל מעטפה, ואיתה תיכנס...".
מרגע זה לא ידעתי היכן אני ומה אני עושה.
התחלתי בדיווחים: תחילה לאישה.
האישה שהייתה כבר ארוזה לאירוע משפחתי שעקב עבודתי לא יכולתי לנסוע עימה, הודיעה חגיגית: "אני נשארת".
"מה נשארת?" אמרתי כאילו מדבר לקיר "סעי, אפשר לחשוב שתוכלי לשנות את מה שיהיה...".
אבל האישה בשלה, וכך היה.
המשכתי והתקשרתי לחבר טוב: "הקדימו לי את התור לרופא...להערב... רצו שאבוא אפילו עכשיו".
"זה לא טוב" קבע מיד החבר "זה שמקדימים ככה תור לרופא, אומר שהבדיקות לא בסדר".
"אתה מספר לי?" השבתי וחושב על מליון דברים אחרים "עזוב, יהיה טוב..." וכאן הכנסתי כבר את ההומור הרגיל שלי, כששנינו יודעים בדיוק לאיזה "טוב" אני מתכוון.
הילדים.
לא יכולתי להפסיק לחשוב עליהם ולו לחלקיק השנייה.
טוב, יישאר להם כסף. לפחות זה.
הם כבר גדולים, אז לא נורא.
יהיה קצת קשה, אבל הם חזקים.
נו טוב, מה לעשות? דרכו של עולם, וזהו.
ככה עברו להן הדקות, השעות... ולקראת הצהריים כבר לא יכולתי יותר: "אני הולך הביתה" הודעתי למעבידי. "מה, מו, מי?..." שאל. הסברתי בראשי פרקים שאני מרחף אי שם במרומים, ולך תדע אם ביום ראשון אחזור בכלל לעבודה...
מה יכלו לומר לי? את הברכות הרגילות... ואני כבר במעלית למטה...
הגעתי הביתה. השעה רק 15:00.
לא מדברים הרבה.
אין טעם.
מחשבות.
הכול...
למעשה כבר "החזרתי ציוד".
בתוך תוכי ולמעשה בשטח - נפרדתי מכולם. גם מאלה שעוד לא...
כל מי שהכרתי טוב - שמע ממני שלמרות הקטסטרופה - "לא איכפת לי".
הייתי שלם עם עצמי.
אפילו דיבורים על בילויים של מי שעומד או טו טו לעזוב את העולם - לא עניינו אותי.
"בשביל מה?" אמרתי. "אז אראה עוד חמש ארצות. ביג דיל. מעניין את הסבתא שלי".
השעה כבר 17:30.
אשתי הצטרפה אליי לביקור אצל הרופא. היא רצתה - ואני רציתי. היא... פקעת דאגה... ואני רציתי אותה באותו מעמד - כדי שתדבר. לא מפחד. הוא כבר מזמן עבר לי. רציתי אותה כדי שתדבר עם הרופא על כל מה שבא לו ולה - ורק שאותי יעזבו נפשית. יעזבו בכלל.
אני מצהיר בזאת שהרגשתי כבר לא חלק מהעולם הזה.
הרגשתי בדיוק כמו אלה שרואים כבר את האור הזוהר מרחוק.
כל ההמולה סביבי, אנשים, מכוניות... ממש לא עניינו אותי.
אבל דבר אחד... תתפלאו... לא הניח לי: המשפט.
אלה שעוקבים אחר ההליכים המקדמיים לקראת הדיון שעומד להתקיים בקרוב בבית המשפט העליון, יודעים על מה אני מדבר.
את כל חיי הקדשתי לפעילות ציבורית נגד הממסד המושחת, והנה הגיע רגע שהכול ביחד התקבץ למשפט מעניין אחד - שהגיע במקרה לתסבוכת, לדעתי, בזדון ע"י המדינה.
הערעור, המשפט, הדיון הזה... גם הגדרתו מאוד ייחודית (ולשם כך נדרשו גם הליכים מעניינים לא מעטים) - אמור להוכיח קבל עם ומדינה - מי פעל נכון? אני שלחמתי בממסד המושחת על חשבון בריאותי, פרנסתי ורווחת משפחתי - 30 שנה, או הממסד המשומן שעשה הכול כדי להכניעני בדרכים לא דרכים?!
כל זה הגיע לדיון מעניין ביותר, שבכל ימי פגרת ביהמ"ש לא הופסקו ההליכים לקביעת צורתו של הדיון העקרוני הזה.
פסק הדין הזה חשוב לי - יותר מחיי.
דמיינתי עצמי מגיע ישירות לביהמ"ש העליון, עם פתק הודעת הרופא על סופי הקרב - ובקשה אחת בפי: "אנא שופטי העליון. בואו נשב עתה, ונדון בעניין שלפנינו".
ממש כך.
בלי גינונים.
אחד על אחד - ישר ולעניין.
גם ללא רחמים. את הפרידה מהעולם הזה נערוך בלי קשר לדיון...
פשרות? לא מצידי: "אני מבקש פסיקה חד משמעית, לטובת הדורות הבאים, לטובת ילדיי".
כך בדיוק חשבתי.
עם מחשבות אלה ורבות אחרות... הגענו לרופא.
במזכירות כבר המתינו לי עם המעטפה ביד... ללא תור: "מר גבאי, בבקשה כנס לרופא".
הרגשה נפלאה... נשיא המדינה הגיע לטקס בינלאומי...
טוב, נרד מכל "היופי" מסביב, והנה אנחנו בחדרו של הרופא.
"אלה כל המסמכים" אמרתי ושטחתי אותם על שולחנו.
"כן, יש לי את ההעתקים שלהם" והראה לי אותם ניירות.
"בבקשה, תן את הסיפור בלי הקדמות" אמרתי לרופא.
"על מה אתה מדבר?" תמה הרופא.
"על שום דבר" עניתי "דבר חופשי, לא מפחד".
אשתי התערבה: "איך תוצאות הבדיקות?".
"הבדיקות בסדר גמור" ענה לה הרופא.
"מהההההה?!" שאלנו אשתי ואנוכי כמעט יחדיו.
"אז למה זימנו אותנו דחוף להיום, כשיש לו כבר תאריך אצל האורולוג?" המשיכה לתמוה אשתי.
"המנהל ראה שיש תוצאות לבדיקות הדם, ומאחר והרופא המטפל בחופש - החליט להעביר זאת אליי לטיפול" הסביר.
"זה הכול?" שאלתי.
"נכון לרגע זה, זה הכול" ענה לי הרופא. "אני מציע שנערוך עוד סידרת בדיקות... וכשהאורולוג יחזור, תמשיך אצלו...".
רבותיי תושבי כדור הארץ: "אני מודיע ברגע זה על נחיתה חזרה אליכם...".
אבל מה שהיה - לא יהיה יותר.
את מה שעברתי - לא אשכח.
את המסקנות - כבר הפנמתי.
לא שאני הולך להיות אדם אחר, אבל סביר להניח שאהיה לפחות האדם שהייתי באמת, רק "שכחתי" ליישמו.
לא שאומר כי אולמרט, פרץ וחלוץ עשו עבודה טובה במלחמה הזו - כי הם לא... לפחות בעיניי.
אבל המבט על הכול - יהיה שונה.
הדרך להגיע מנקודה א' לב' תהיה שונה.
ההתייחסות לכל עניין, תהיה אחרת.
הרי לא כל יום מתחילים את החיים מחדש - גם אם כבר חצי חיים "רשמיים" - כבר מאחוריך.
יום טוב לכל מי שראה בדברים הללו חלק מאירועים שהיה שותף להם בדרך זו או אחרת - אבל אחזור ואומר: "עזבתי - וחזרתי. לפחות לרגעים נוספים...
יליד הארץ בן 59, ספורטאי ושומר בריאות מתמיד.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
