הרצל חקק
חודש אב, עוד מעט אלול והסליחות... והשנה החדשה מתקרבת. אנו מתקרבים לקראת סוף קריאת החומש החמישי, ספר דברים. מדי שבוע, דנים בבתי כנסת, במשפחות רבות, בפרשת השבוע, מנסים להבין מה הלקחים של כתבי הקודש על חיינו שלנו, מה אנו לומדים מן הפרשה השבועית הנקראת בבית הכנסת.
אליהו יאיר זכור לי מדרשות שהוא נושא בבתי כנסת, ואוסף הדרשות שלו מזכיר נשכחות: תכנים ומסרים שמוארים באור חדש, בלשון פשוטה ושווה לכל נפש. שאלת הזהות היהודית והיחס למקורות היהדות אינה יורדת מסדר היום, ודיון כובש לב במקורות שלנו, הוא דרך לקרב לשורשי הזהות שלנו.
"ליקוטי אליהו" - אינו רק אוסף של עיונים והרהורים על פרשת השבוע, יש בו תחושה של חיים בתוך הפרשה, קבלת המעשים והדברים המתוארים בפרשות השונות, כדרך של חוויה מחדש. לחוש שוב באותם מאורעות ומעשים ודמויות, כאילו יצאנו ממצרים מחדש. התחושה היא שכל דור ודור צריך לחיות את המסופר והמתואר בעצמו. ובספר "קול אליהו" הכול שב לחיים. לעתים, אנו צמאים לקול מקדם, לדברי מוסר והארות רוחניות, שנמסרו לנו מדורות עברו.
אליהו יאיר, ערך בצורה יפה את מגוון הדרשות שדרש במשך שנים בבתי כנסת על הפרשה, ואמנם איסוף הדברים הוא בבחינת משב רוח מרענן. העריכה, הליקוט, שיבוץ פניני האגדה והמעשיות, כל אלה מעניקים לכל האוסף את ייחודו. יפה לראות את דברי ההסבר והמדרשים, כולם מקובצים באגודה אחת,
וכולם משולבים באותה רוח טובה של "ושיננת לבניך".
אליהו יאיר מחפש מדרשים מעניינים שישכילו לסחוף את הקוראים להבין את העומק שבפשטות. כך, לדוגמה הוא מביא מדרש יפה להבין את הפסוק "ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים....". בספר "קול אליהו" אנו קוראים מדרש יפה של 'שפת אמת" - שבו נאמר, כי "מן השמים רצו שבני ישראל ידעו לעבור גם בדרכים רחוקות, למען ירגלו לדרכים לא דרכים. ישמש להם הדבר אחר כך לניסיון במסעותיהם ונדודיהם במשעולי הגלויות המשובשים".
התעייה במדבר נתפסת כמעשה השגחה עליונה, והקושי בדרכים הופך להיות לברכה: עם ישראל ילמד להתחשל, ילמד להתגבר על מכשולים. הדרך לתהילה ולכבוד רצופה בניסיונות, ואלה יכשירו את העם לדרכו ולייעודו.
דרך פירוש זו של הארת מדרשים שיש בהם לחזק את האמונה, היא דרכו של אליהו יאיר, ויש תחושה שהוא רואה בכך דרך לסייע לקורא להבין את דרכו, להאיר לקוראים נתיב שיקל עליהם במצוקותיהם. ראו, לדוגמה, מה הוא כותב על דיבת הארץ הרעה של המרגלים. לכאורה, כותב 'קול אליהו' אמרו המרגלים וסיפרו מה שראו עיניהם - וזה מוביל אותו להארה מיוחדת: באמונה יש דרגות. דרך הפירוש שלהם למציאות והדרך שבה הציגו את מראה הארץ המובטחת נתפסת ככישלון. כותב יאיר:
"ישנה דרגה גבוהה באמונה, והיא - לראות דברים לא מובנים בהנהגת השם ובכל זאת להאמין שהכול בהשגחה ולצורך התכלית- אמונה פשוטה ללא חקירות וללא דרישות".
במקום להמשיך להאמין שהארץ היא טובה, מתפתים המרגלים לראות גילויים של ליקויים לכאורה בארץ, ולשכוח שמראה העיניים אינו מפריך את האמת הבסיסית שהארץ טובה והשגחה עליונה תוליך את העם להצלחה בהשגת ייעודו.
אליהו יאיר משכיל להאיר את נתיב האמונה במלים פשוטות, ורבה האהבה שלו לאברהם אבינו, שאותו הוא מתאר על פי המדרשים - כמי שנתנסה בעשרה ניסיונות - "ובכל אלה אין אומר הכתוב, 'ידעתיו' מלשון חיבה, אלא רק עבור ' אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו'". ומכאן מסיק יאיר - "ומכאן רואים מה גדולה מעלה של חינוך הבנים. ודקדק לומר 'אחריו' - כי לפעמים אדם מחנך את בניו...אך זה לא חודר פנימה. רק בפניו, למראית עין, הם מתנהגים כשורה, אך לאחר שהוא פונה, עושים הם מה שלבם חפץ".
ככל שאנו מרבים לקרוא במדרשים ובדרכי ההסבר של יאיר - אנו חשים שהבנת התורה נעשית בדרך של חן וחסד, בפשטות ובנועם - והתחושה היא שהבנת התורה אינה מצריכה מבנה נפשי מורכב ופלפולי סרק. אליהו יאיר מביא פניני חן מרבדים שונים של ביאורים ומדרשים - ואנו חשים שאפשר ללמוד תורה כדי למלא את הנפש, כדי לקבל זרקור חדש על החיים, על החינוך, על הבנת עצמנו.
יפה עשה אליהו יאיר ששילב בין השיטין פניני מעשיות מאוצר הסיפורים על חכמי ישראל לדורותיהם. כך שבה את לבי, הסיפור על המגיד מדובנא והדרך שבה קידם את הנער הקטן שלמה, שאותו הוא משלב בפרשת "וירא".
בפרשת "וישב" משכיל אליהו יאיר לשלב מעשיה יפה על הרש"ש הקדוש, וכיום כשאנו מתקרבים לימי הסליחות ראוי לקרוא באותו סיפור יפה, בתפילה אמיתית מעומק הלב בימי הסליחות שהובילה לירידת הגשמים בעתם.
אליהו יאיר לא בא לחדש חידושים, אלא להאיר מושגים ולקשר בין חלקים שונים של הפרשה - וכל זאת לטעת בנו תחושה כמה התורה חיונית, כמה האמיתות שיש במקורות שלנו הן עשירות, נצחיות, שיש בפרשות השבוע ערכים שעומדים לעד.
ממרחק ימים אנו לומדים דרך המובאות השונות על דמויות שונות, על דמותם של האבות, על דמותו של משה רבנו. לומדים גם על לבטיהם, על קשיים, - ויש תמיד תחושה שגם אם לעתים אנו מגלים אצל הגדולים חולשות אנוש, עדיין יש לנו ללמוד מהם. אין חולשותיהם כחולשותינו, ויש לנו מה ללמוד מהם, מן הדרך שלהם, מכוחם להתמודד.
אסיים בפרשנות יפה, החותרת לפנימיות הדברים - לדרך הבנה שמעבר לפשט, ועדיין יש בה להעניק לנו ראייה מעודנת ובהירה של הדברים ללא פלפול יתר. בפרשת "ראה" מביא אליהו יאיר, דרך פרשנות מעמיקה וחודרת למשפט "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך..". כותב יאיר:
"ומיהו אותו שופט אחראי על השערים? הווי אומר, זו הנשמה! תפקידה לשפוט את האדם על פי ציווי התורה - "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", כי העין רואה והלב חומד, וכלי המעשה גומרים".
בהמשך אנו רואים דרך זו של הארה פנימית, גם בפרשנות לייעודה של המנורה:
"על מנורת המאור במשכן, נאמר שצריך שתיעשה 'כולה מקשה אחת זהב טהור'. פני האדם הם דוגמת המנורה בת שבעת הקנים" - וכך מבין הוא מן הכתוב כי גם במעשי האדם יש לחתור לאחדות אחת, "מקשה אחת".
שאלת שילובה של היהדות בחיינו תישאר ולא תניח לנו. המסורת והמקורות והיצירה היהודית הם חלק מזהותנו, הם אבן שתייה בחיינו, בתרבותנו. חשוב להכיר את רובדי היצירה שלנו,שהרי הזיכרון הוא אבן המסד של כל תרבות. התקרבות למדרשים ולערכים ממקורות חיינו היא דרך להעשיר את חיינו, לקבל תכנים תרבותיים, גם אם כולנו רוצים לאמץ אותם כערכי דת.
המדרשים והדברים מצטרפים למחרוזת של פנינים. אנו מצויים היום אלפי שנים מאז ימים, וכשאנו קוראים ביופי ובחן הנסוכים על פרשות השבוע, אנו חשים שאנו דנים בעצמנו, בעולמנו, בדברים שמתרחשים כאן ועכשיו - שאפשר לקבל פשרים ומובנים לחיינו ממעשים שקרו אז, בימי קדם.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
