מאת: נסים גבאי gabbai@012.net.il 050-5206511
אני מעז להיכנס לעובי הקורה במדינת ישראל ולהביע פליאה עד הצגת שאלה מחוצפת ביותר לעבר מרום גובהו של הממסד הישראלי, יהיו בו האחראים וקובעי ההחלטות אשר יהיו: "מדוע לא קוראים לי לדגל בימי מלחמה קשים אלה?!".
אומר לכל המתפלאים על עזות המצח שלי, שאני יודע את התשובה הלקונית: "אין סע' בתקנון המאפשר לזמן אותך לישיבות ממשלה או אחרות ברמת הממסד הקובע גורלות ? ולכן אנו מצטערים...".
מהיכן אני מכיר את התשובה הזו? בבקשה.
יותר מ-30 שנה הוכחתי את מומחיותי בתחום התחבורה בכלל, ובהתוויית כיוון תכנוני וביצועי להפחתת הקטל בדרכים. עשרות שנים שיננתי לעשרות אלפי נהגים בכל הרמות, בקורסים תוססים ומעניינים ? את הנכון לעשות, תוך הטחת ביקורת נוקבת על המחדלים של הממשלות למיניהן, לאורך השנים.
מישהו התייחס אליי?! ממש לא. למה?! סיפור ארוך להיסטוריונים, פסיכולוגים חברתיים, ופילוסופים.
את המסע הארוך ההוא אל מומחיות בלתי ניתנת לקיטרוג, התחלתי באופן ספונטני, בסיפור הקצר שלפניכם:
את הבסיס למעורבותי המקצועית בנושאי התחבורה, כנראה שינקתי מיד אחרי לידתי. אין דרך אחרת להסביר את שליטתי המוחלטת ברכב החל משעור הנהיגה הראשון שלי, ועד לויכוחים המאוד ממוקדים שערכתי עם היועה"מ של משרד התחבורה בעת שעברתי את קורס המרצים לתחבורה בשנת 1974.
האירוע הראשון בו הייתי מעורב כאזרח שאיכפת לו בתחום התחבורה, היה צומת הרחובות דרך חיפה/האוניברסיטה בת"א. בצומת זה אפשר היה לשמוע כמעט מדיי יום חריקות בלמים נוראיות, לראות תאונות עם נפגעים, וגם לא מעט הרוגים במשך השנה. מקור הבעיה בצומת היו שני הרמזורים שהוצבו אחד אחרי השני בטור, בדרך חיפה. כאשר הרמזור הקרוב לנהגים הפך אדום, הם ראו עדיין את האור הירוק ברמזור שמאחוריו, שתפקידו היה פינוי הצומת הכפול למי שכבר חצו את הרמזור הראשון. ראו את הירוק... ונסעו... בינתיים נדלק האור הירוק ליוצאים מכיוון רח' האוניברסיטה, והמפגש הקטלני בצומת עם רכבים שעדיין נכנסו לצומת באור אדום... היה בלתי נמנע.
כסטודנט למשפטים באותם ימים, תמהתי על כי אין מי שייתן דעתו לבעיה הקשה הניתנת לפתרון פשוט ביותר. החלטתי לפרסם מאמר בעיתונות היומית, שם פרטתי את הבעיה, ואף הצעתי את פתרונה. טענתי שיש לבנות את הצומת כך שיהיה מפגש של שני כבישים בלבד, והכי חשוב - לתזמן את אורות שני הרמזורים לפעולה אחידה. המאמר פורסם בעיתון "מעריב" במדור "הסר את המפגע", ולמחרת התייצבתי במקום כדי לראות מה יהיו תוצאות הפרסום. מה רבה הייתה הפתעתי להיענות הרצינית של משרד התחבורה לכתבה. ראיתי מספר אנשים המדברים ביניהם, מודדים זמן וכו', והבנתי שהם בודקים את הצעתי.
כבר למחרת ניתן היה לראות את הרמזורים עובדים ביחד, ובאורח פלא הפסיקו גם חריקות הבלמים והתאונות בצומת. את בניית הצומת לפי הצעתי אומנם לא ביצעו בזמנו, אבל כיום גם תוקן עניין זה, כפי שניתן להיווכח במקום.
אבל לא על זה באתי לדבר עם עצמי ועמכם ? בימים קשים אלה של מלחמה בלבנון.
בימים אלה, תגובה אנונימית לאחד ממאמריי האחרונים בהם אני מסביר את הדוקטרינה הצבאית שלי בעד מלחמת חורמה אמיתית בלבנון רק דרך האוויר ? תוך איסור מוחלט להכניס ולו חייל אחד רגלי ללוחמה בבוץ המוכר לנו לשימצה שם ? כתב לי אותו אזרח: "אתה בכלל אלוף או משהו כזה, שתנתח לנו מערכות צבאיות?! אתה בסה"כ מכונאי טנקים עם גריז על הידיים".
לאותו אזרח, ולקוראים הנאמנים, הנה עוד סיפור קטן מימים של לחימה ? הפעם ב-1973:
בערבו של יום, במלחמת יום כיפור, על גדות התעלה, נתבקשנו להתמקם על גבעה חשופה ללינת לילה. עבדכם הנאמן, חייל פשוט, החליט שזה לא מקום סביר ללינת לילה.
מדוע?
כי גם בלי מפות או תצלומי אוויר, ידע כל אחד מאיתנו ששתי הארמיות הצבאיות המצריות מאיימות עלינו מכל צד. הארמיה ה-2 מימין, והארמיה ה-3 משמאל. בלי מאמץ שכלי מיוחד הבנתי שאם ידגדג למפקדים המצריים ביד או בראש, אף אחד לא יוכל למנוע מהם להפגיז את הגבעה המלאה בחיילים ציוניים, ולכסח להם את הצורה בפשטות יחסית. כמובן שבמאזן המלחמתי הכללי לא יהיה הבדל גדול ומיוחד אם עוד כמה עשרות חיילי צה"ל יקפחו חייהם במלחמה הארורה הזו, אבל מבחינתי הייתה לזה משמעות הרבה יותר חשובה ועקרונית...
מכיוון שהעניין ממש לא מצא חן בעיניי, בלשון המעטה, הודעתי בשם עצמי (ובגיבוי חיילים נוספים) כי כאן אנחנו לא לנים. העניין המוזר הזה שהעליתי, הופנה לאחד המפקדים הבכירים באזור, וזה נתן אישור לרדת מהגבעה ולהתמקם במקום נמוך אחר.
למחרת, כשחזרנו לגבעה לתיקון מספר כלי רכב שהשארנו שם, נתגלה גודל הנס: כל הגבעה הייתה מרוססת ומחוררת מפגזים שנחתו שם במשך הלילה, דבר שלבטח היה עושה מאיתנו מסננת אחת גדולה.
הרגשתי מצוין. לא הייתי מנצח, אבל עברה בי מן סוג מסוים של הרגשה טובה על ערנות שהשתלמה. כנראה שלא אני הוא סוג האדם שיירדם בשמירה. לא בעת שמירה על הבסיס כחייל בצה"ל, ולא כאשר צריך לשמור על הזכויות האזרחיות. תמיד כדאי לבדוק ולהישאר ערני גם ובעיקר ליד אלה המחייבים אותך לזכור את חובותיך ? וכנראה שסוג כזה של חיישנים נחוץ לכל אחד מאיתנו השואף לעבור את גלגל חייו ללא תקרים מיותרים ומזיקים.
מה רציתי לומר?
טוב, אינני מטיל ולו ספק קל בתבונתם של הקוראים שהבינו כי אפילו אני הקטן (כמו רבים אחרים במצבי) בדרגות, בתפקידים, ובניסיון ניהול מערכות ציבוריות גדולות ? יכול גם יכול לנתח אפילו בשטחים שלא בטוח כי תעודות חתומות יעידו על כישוריי.
לא רק זאת.
הבאתי שני סיפורים התחלתיים שמוכיחים כי לכאורה היו לי כמה כישורים (מבוזבזים) שכעת אולי גוברת הלגיטימציה להקשיב ביתר קשב לדבריי.
אבל לא !!
אינני מבין מדוע עליי לשלות מהבויידם כישורים אקדמיים, תעודות השכלה, דרגות וניסיון קרבי, ואולי אפילו הון אישי כזה או אחר שיביא את האדם מולי לשקול בכובד ראש את הצעותיי?!
האם היותי מטאטא רחובות בקרנות רחובותיה של עיר, מונע ממני להביע דעתי המתובלת בהסברים רציניים ? ושיהיו אוזניים קשובות בחלונות הגבוהים לבדוק אם ישנם דברים חשובים בגו?!
כי המציאות שהכתיבו לנו החוקים היבשים, שגם הם נכתבו ע"י אותם מקבלי ההחלטות השנויות במחלוקת ? איננה הכי מבריקה !!
הוכח כבר לא פעם ולא פעמיים ? שאת המציאות הקשה בה אנו משרכים רגלינו, מנווטים לא הכי מוכשרים !!
כואב לנו אבל חסרי אונים אנחנו ? לנוכח הטרגדיות הנוחתות עלינו, ונדמה כי שוב חוזר הניגון העצוב: "מי יזכור את הנופלים מלבד המשפחות השכולות?!".
כאן אני מגיע לנקודת הכעס היומי שלי, ואין ספק שהיא מתוך מטווח זעם ארוך קודם ? ולפניי עוד הרבה עוגמת נפש ותסכול מהמראות והקולות שאראה בהתנהלותם של מנהיגינו.
האם הטבח בחיילי המילואים שלנו היה מחויב המציאות?
התשובה שלי היא חד משמעית: לא !!
לא צריך הרבה הוכחות נוספות לאופיי ומחשבותיי, פעולותיי, ודרך יישומם בשטח. אומר זאת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים:
לו אני הייתי חייל מילואים באותה יחידה שעמדה חשופה לפגיעת טילי החיזבאללה ליד כפר-גלעדי ? לא היינו עומדים שם כמטרה נייחת ומזמנת קורבנות שווא.
חד וחלק. עם הוכחות לגיבוש רעיונות נכונים בעבר ? ובלעדיהם. במקרה הזה, כמו במקרים קודמים - בוודאי תבוא וועדת חקירה. יסיקו מסקנות. ישכחו אותם עד המקרה הבא.
כי בפעם הבאה, יבחרו שוב את הפוליטיקאי הכי לא מתאים - להיות ראש ממשלה, בתככן המקורב ביותר - להיות שר הביטחון, ובמפקד הכי לא מוכשר ? לארגן את חיילי המילואים לקראת הפלישה המיותרת ביותר (גלגל חוזר לפוליטיקאים) ? ולהיהרג בעוד איזושהי פשלה שלבטח תחקר בעתיד ? אם יתגלה המחדל לעיתונאי שיביא אותה לעין הציבורית.
טרגדיה, אמרתי?!
אז איך נשמעת שאלתי מתחילת הדברים?
"מדוע לא קוראים לי לדגל בימי מלחמה קשים אלה?!"
אזרח ישראלי, יליד הארץ, חי ונושם בה 59 שנים.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
