1. בורקס מעדנות: הילד מריח מרחוק בורקס ורץ בעקבות הריח. הוא מגיע לבית. המשפחה יושבת סביב השולחן שעליו מונחת צלחת עם בורקסים. הוא חוטף בורקס ומתחיל לאכול בהנאה. "סליחה", תוהה האישה, "מי אתה?"
הילד לא מתבלבל. הוא מושך בכתפיו ושואל: "מי אתם?"(הסרטון)
2. מזגן טורנדו: ילדה בחוג לבלט, בת 8, מודיעה לאביה שהיא עוזבת את הבית בגלל רעש המזגן. "את צודקת, המזגן באמת מרעיש", מודה אביה, ומכריז: "מה שתחליטי יעלי - אימא ואני מאחורייך".
3. פרסומות לטלפון: הילד רואה אישה מבוגרת באוטובוס ומחייך אליה. הוא לא מוריד את מבטו ממנה. בפרסומת אחרת הילד מחייך לגבר, או משחק וצוחק באוטובוס עם בחור צעיר. בשלושת הפרסומות הילד נפרד מהדמויות האלה במבט מתגעגע. מהכתובית מתברר שהדמויות האלה הזכירו לילד את סבתא, את אבא, את האח שאותם הוא לא ראה זמן רב.
בשלושת המקרים הילד שולט, קובע ומחליט, והסביבה היא אמצעי בעבורו להשגת מטרותיו. מה שמבלבל הוא שהילדים האלה יפים וחמודים כל כך, איך אפשר לכעוס עליהם? אבל בחיי, הם מעצבנים!
ילד הבורקס חצוף. המטרה שלו היא לאכול מהבורקס שהריח, והוא מממש את המטרה הזו ללא כל קושי.
ילדת הבלט יהירה ומתנשאת, מרוכזת בצרכים של עצמה ואינה מתנהגת כילדה אלא כאישה מבוגרת. ומי יעז להתנגד לדברים הנאמרים מפיה של אישה כזאת?
בעבור הילד בפרסומות הישנות לטלפון האנשים הם מכשיר. הם לא מוצאים חן בעיניו בזכות מה שהם, אלא בגלל הפוטנציאל שלהם: הם מזכירים את סבתא, את אבא, את האח. בדומה לסרטי הדרמה האמריקניים שבהם יש דגש על התא המשפחתי ועל חיזוק הקשרים בתוכו, כך גם בפרסומות היאפיות שבהן מככבים אנשים יפים, רזים, בהירי עור, לבושים יפה. דבר לא מעניין אותם. רק הם עצמם ואולי גם המשפחה שלהם, כל עוד היא לא חוסמת את דרכם במרוץ שלהם למימוש עצמי.
הילדים האלה הם מראה של הילדים של היום.
איבדנו את הסמכות ההורית, זועק פרופסור עמוס רולידר, אבל אין זו רק הסמכות ההורית שקרסה. כולנו תורמים לאנרכיה הזאת. אנחנו מתמוגגים מהילדים שמופיעים בתכניות כגון "צחוק מהעבודה" בהנחיית שלום אסייג (או ב"רק בישראל"). חחח איזה ילדים חמודים וחכמים. הם חמודים, הם חכמים, הם יפים, אבל אנחנו נותנים להם כוח שמקלקל אותם. הכניסה שלהם לתכניות המיועדות למבוגרים מטשטשת את הגבולות בין העולם שלהם לעולם המבוגרים. יותר ויותר ילדים מצליחים לחדור לעולם המבוגרים, כמו ילד הבורקס שפרץ לבית שאינו שלו, למשפחה שאינה שלו. אנחנו מאמינים שבאמצעות הכוח הזה שאנו מעניקים להם הם זוכים לכבוד ולזכויותיהם הלגיטימיות, אך לא זו הדרך. צריכה להיות מחיצה ברורה בין שני העולמות, גבולות ברורים. כשיגדלו הם יוכלו לעבור בהדרגה לעולם המבוגרים. עד אז, הם יכולים לזלול בורקסים ומותר להם להתלונן על הרעש המטריד של המזגן, אבל שלא יהיו חצופים. עורכת לשון ומנהלת אתר לעריכה לשונית
למאמרים נוספים על פרסומות וקופירייטינג:
1) קמפיין תכנון פיננסי לחיים של בנק הפועלים
2) להעביר את דביר ? בנק מזרחי טפחות
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
