מאת: צבי גיל
המדיה מציפה את הציבור במסרים מבולבלים של מציאות מורכבת ואינפלציה של פרשנויות.
בשעתו התבטאתי שאילו הייתה קיימת טלוויזיה ערב מלחמת העצמאות,כאשר הישוב הקטן שתת דם והיה נתון במאבק קיום,בשעה שמספר הנפגעים יחסית היה גדול לאין ערוך מכפי שהוא כיום, אפשר שהמדינה לא הייתה קמה במאי 1948 .אבל זאת , אני מודה, היא הנחה מוטעית.שכן ,אילו הייתה טלוויזיה אז,היא ללא ספק הייתה מיישרת קו עם כל התקשורת, המפלגתית,הפרטית והלאומית שהתייצבו מאחורי ההנהגה הלאומית לא רק בימי טרום המלחמה ובמהלכה אלא גם בשנים הראשונות לאחר קום המדינה.
כמובן שימים אלה תמו,ואין כל סיבה, או אפשרות, לחזור אליהם.בראש וראשונה מפני שאנו חזקים דיו,מדינית,ביטחונית,כלכלית וברוח.שנית, ב"כפר הגלובאלי" שום דבר לא נסתר מן התקשורת הבינלאומית, ובאמצעותה אל העולם,כולל האויב.משום כך הטענה של הקשב מיקי גורדוס על שבחשיפת מקום נפילת הקטיושות בחיפה אנו נותנים מתנה למודיעין של האויב, היא טענה מופרכת.אם אנו לא נראה זאת. סי. אן. אן. ושאר הרשתות יקרינו את התמונות,והשכר של הימנעות בהבאת התמונות ייצא בהפסד של מהימנות ואמינות.ושלישית חשוב שהציבור ייראה דברים וישפוט,ולא יקבע עמדות,לנוכח עמימות,באותם מקרים שהצנזורה לא מתערבת.
מכאן שהדיווח מן הראוי שיהיה מלא ואמין,בלא להפחית מחומרת הפגיעות ובלא לנפח אותן על ידי שידורים חוזרים ונשנים.שכן במקרה זה יש בכך ,באופן בלתי מודע, משום הבלטה יתרה אשר לא רק גובלת בדעה אלא יש בה משום הדגשה יתרה.לדעה יש מקום אחר במסגרת ענייני יום.אך נראה לי כי הדבר שהיה מאמות המידה של העיתונאות הולך ומיטשטש בימים אלה.זאת כאשר ,לדוגמה, מגישת מהדורת הצהרים ברשת ב', במשדר ב"חצי היום", מתווכחת בטונים גבוהים,כמעט בגערה , על ח"כ טאהא,על שבעקיפים הצדיק חטיפות חיילים. מחוץ לאולפן הייתי אומר לו לאדון טאהא ,מה אני חושב על סכלותו ועל האינטרס, של ערביי ישראל שהוא אינו מייצג. אבל באולפן אני חייב להגביל את עצמי לשאלות,תהיינה אלה קשות ככל שתהיינה,או מענה פרובוקטיבי,אך לא להתווכח,ובוודאי שלא לצעוק על מרואיין,כול מרואיין.
במשדרים פחות מכופתרים, כמו ב"לונדון את קירשנבאום" שהם צרוף של ענייני היום,ביקורת וסטירה,יש מקום לסיג ושיח,אך לא כמעט בתגרה שמועתקת מן הכנסת.כפי שהיינו עדים לה כאשר באולפן הופיע ,בין היתר, ח"כ מחמד בארכה. החום,אם כי האולפנים ממוזגים,אך חום המזג נשמר,הרגישות, ההזדהות עם העורף והלוחמים משליכים אל האולפנים האטומים מרעש.
אולם ברקע הלחימה בלבנון יותר מאשר כתבים רגילים ממלאים בהם את תפקידם,מספר הפרשנים הוא גדול ורב,ואלה מאפילים על הכתבים הן בזמן המרקע והן בהשפעה על הצופים.מדובר לא רק בפרשנים לענייני צבא ובטחון,שהם בראש וראשונה עיתונאים אלא לרוב במפקדים בגמלאות,שהייתה להם עדנה והם מעלים על נס,בין היתר את תרומתם שלהם לביטחון ישראל.זאת כבונוס על העצות שהם משיאים לשלטון ולמערכת הביטחון.
ב"הארץ" מיום ג' האחרון מופיעה קריקטורה של דניאלה שבה נראה זנב גדול של פרשנים שיורד מן הבוידם ועובר את אולפני השידור.היא לא הראתה את הפרשנים מן המניין שלא יורדים מן הבוידם אלא נכנסים מן האולפן האחר.התמונות מן העורף,בעיקר,שמובאות בשפע ובשידורים חוזרים ועכשיו גם מן הלחימה הקרקעית בתוספת הפרשנויות יש להם השלכה לא מבוטלת על דעת הקהל.ואם כבר מזכירים פגמים יש להוסיף עוד שניים. הניסיון האנכרוניסטי להפוך את הדיווח למופע -show אין לו מקום היום. פעם בשנות החמישים והששים של המאה הקודמת החדשות היו גם כן בחזק show כמו מגזין החדשות המרכזי של ה- n.b.c שנקרא The Huntley Brinkley show על שם שני המגישים. לימים המהדורה עברה שינויי שמות ביניהם במקום show נקרא report ? דווח.העברת כותרות מכתב לכתב בעמדות שונות אינה מוסיפה דבר, מלבד הצגה של רשת כתבים פרוסה במקומות שונים, דבר שאנו עדים לו במהלך המהדורה.חדשות proper הם היום הדבר החם ביותר בטלוויזיה כמו גם מגזינים משובחים בענייני היום כמו "60 דקות" של c.b.s . משום כך כל המרבה בגימיקים גורע.גם חציצת המסך, split screen שבו נראה בחצי מסך המרואין ובחצי שני סרט מורץ שוב ושוב,הוא מיותר. ממך נפשך.אם המרואיין לא מעניין אל תביאו אותו. אם הוא מעניין, תנו לו את כל המסך. המנטרה המפחידה של talking heads ? ראשים מדברים, עברה אף היא מן העולם. אין דבר מרתק יותר מאשר אדם מרתק,גם אם הוא לא פוטוגני, שמופיע לבד ללא כל תפאורה.בייחוד כאשר הנושא הוא מלחמה.
לכך יש להוסיף את ה"תרומה" למוראל מצד כל מיני חוגים כולל,התעשיינים שכול יום עושים מאזן כמה מיליארדים עלתה המלחמה עד כה.לא אופתע אם יש ביניהם כאלה שדווקא מתעשרים מן המלחמה.אך אנו עוסקים בתקשורת.
אין הקשה ממלחמת וייטנאם,יש הקשה מוגבלת ממלחמת ההתשה.
בווייטנאם,מילאה התקשורת האמריקנית תפקיד מכריע בקיצור המלחמה שנמשכה קרוב לעשור בהבאת המלחמה וספיחה לבתים . בדיווח התקשורתי היו שני אלמנטים מרכזיים.ההרג בקרב החיילים האמריקניים.מספר הרוגים האמריקניים במלחמת ווייטנאם הגיע ל-60,000 בקרוב ומספר הפצועים ל- 150,000 בקירוב.מספר ההרוגים של דרום ווייטנאם הגיע ליותר ממיליון ומספר הפצועים ל- 600,000 .הסיבה השנייה הייתה הצגת האויב כמי שנלחם על אדמתו,כמו איכר דרום ווייטנאמי פשוט שנחשב כאיש הוייטקונג.בזירה הזאת היו פעילים בעיקר ארגוני השלום, סטודנטים,אנשי אקדמיה ועוד.היו פרשנים אם כי מספרם היה מועט אשר טענו,במידה רבה של צדק, כפי שמסתבר היסטורית,שהו צ'י מין, מנהיג צפון וייטנאם הקומוניסטית,היה במקורו מנהיג שחרור לאומי. מי שהטיל אותו לזרועות הקומוניזם היו צרפת,שפתחה במערכה כושלת על הודו סין והיורשת שלה ארה"ב שסיימה אותה בכישלון.
המלחמה הרחוקה מן הבית,על עקרון שווא של בלימת הקומוניזם העולמי,הפצצות מאסיביות בנפלם של אזורים מיושבים בצפיפות של אזרחים פשוטים,מעשים ברוטאליים ופעולות תגמול אכזריות,וכל זאת כאשר התוצאה היא תבוסה- כל אלה באמצאות התקשורת הם שהביאו את העם האמריקני להתנגד להמשך המלחמה.זהו מקרה קלאסי כאשר המדיה שימשה כשליח ולא כגורם פעיל במערכה על דעת הקהל.אולי היא נתנה גם ביטוי חזק לקבוצות וארגונים אמריקניים שהתנגדו למלחמה,אך זה בשלב מאוחר יותר.עד כדי כך שהחיילים המסכנים שנטלו חלק במערכה או שחזרו ממנה זכו למה שנקרא spitting image
-ראויים ליריקה.
האמריקנים גם בשל היותם מעצמה גדולה,וגם בשל הריחוק של המערכה מאדמתם,בכל המלחמות הגדולות,כולל המערכה האחרונה בעיראק, אף פעם לא ציפו למלחמת בזק נוסח מלחמת ששת הימים.ישראל לעומת זאת,בשל היותה מדינה קטנה ומוגבלת במשאבים
כלכליים ואנושיים, ועדיין מוקפת אוייבים,לא יכולה להרשות לעצמה מלחמה ארוכה.
מלחמת ההתשה של השנים 1969-1970 נכנסת איכשהו בין שתי הקטגוריות.היא התחילה ב-8 במארס כאשר נשיא מצרים, נאצר,ביטל חד צדדית את הסכם הפסקת האש שהושג ביוני 1967 בתום מלחמת ששת הימים ונמשכה יותר משנה שבמהלכה נורו קטיושות לעבר ישראל, מירדן, והפגזות כבדות בדרום. מצדנו היו פעולות תגמול בעיקר של חיל האוויר בהפצצת מטרות אסטרטגיות כמו מאגרי דלק,קווי תקשורת וגם ערים שעל תעלת סואץ. יחידות קומנדו ישראליות חדרו לשטח מצרים והשמידו מתקנים צבאיים ,גשרים ובסיסים. אולם העורף סבל פחות מכפי שהוא סובל כיום מן הקטיושות והקאסאמים, והתקשורת הייתה ברוב המקרים "במדים".
הלחימה הפעם היא "על הבית"
ההבדל הוא שאז ישראל לא לחמה "על הבית". היום אני מאמין שהיא כן לוחמת על הבית.אני מצדיק ללא סייג את היוזמה של ההנהגה המדינית, בראשות ראש המשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ לצאת במערכה נגד החיזבאללה אשר פגע בריבונותה של ישראל ומתגרה ללא הרף ותוקף אזרחים שלווים מתי שבא לו .גבלנו לא בלבנון אלא באיראנלאנד.יחד עם זאת אני תוהה תהיה גדולה איך זה שממשלות ישראל אשר ידעו ככול הנראה את המציאות בלבנון כאשר רבבות רקטות היו פרוסות לאורכה ולרוחבה של הארץ, שהיעד שלהן היא ישראל,ושמאחוריהם עומדות סוריה ובעיקר איראן,לא התריעו, לא בפני הציבור הישראלי ולא בפני העולם על הסכנה שנשקפת לישראל,ללבנון,לירדן ולאזור כולו.ואם לא ידעו אז זה גרוע שבעתיים.אנו, הציבור, גילינו את קן הצרעות רק כאשר דרכנו עליו,ולכן הציבור כה מופתע ואיתו גם התקשורת.
כפי שהתבטאתי במאמרים קודמים אני מצטרף לקביעה, הבדוקה ומובנת מאליה, כי מלחמות מסתיימות בהסכמים, וכי עלינו לא לשאוף לניצחון של 100% . מלחמת יום הכיפורים הייתה כזאת כאשר היא אפשרה למצרים לטעון שהם ניצחו.בעצם הם הובסו במערכה שאותה הם יזמו להפתעתנו.אבל הסוף היה הסכם הפסקת אש ונסיגה מסיני. טוב שההנהגה הסתלקה מן התפיסה שרק צבא לבנון יוצב על הגבול ומסכימה להכנסת כוח בינלאומי על הגבול עם לבנון, כפתרון היחידי בשלב זה.אני גם חושב שצריך לשלב את סוריה במהלכים המדיניים.עם זאת לא יהיה זה נבון,טקטית ואסטרטגית, אם נחפש בבהילות את הסולם,אבל אם תהיה הזדמנות נאותה עלינו להסכים להפסקת אש,כצעד שיוביל לדינאמיקה של הסדר.
זאת חייבים להדגיש חזור והדגש ללא לאות קברניטי המדינה והמסבירים הרשמיים. התקשורת ללא ספק תיתן לכך ביטוי, והמסר,כדרכו יגיע אל היעד- הציבור הרחב,בראש וראשונה כאן אך גם בעולם.התקשורת, עם כל הפגמים שבה, היא עדיין השליח ולא מחוללת האירועים.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
