פרשת השבוע, פרשת "חקת" מזמנת לקורא נושאים רבים לדיון [1]. נפנה עיונינו לפרק כא בפרשה הכולל רשימת ציוני דרך המסע של בני ישראל [2]. רשימת ציוני דרך המסע נפתחת לאחר תיאור התנכלות הכנעני ומכת הנחשים [3]. הרשימה נמשכת עד לשירת הבאר [4] ומשם עד לפירוט בקשת המעבר של בני ישראל בשטח האמורי, שהסירוב מביא למלחמה בין ישראל לאמורי [5].
מאבקים וביניהן תנועה במסע או להיפך תנועה במסע ארוך ומידי פעם גם מאבקים. צירוף המסע והמאבקים ניתן להבנה: עם חדש נע במרחב ולא כל היושבים בדרך מתלהבים ומתפתחות אי-הבנות גם מלחמות.
והנה בין תיאור מסלול המסע ובין המאבקים מופיעים פתאום הפסוקים הבאים: "אז ישיר ישראל את השירה הזאת. / עלי באר ענו לה. / באר חפרוה שרים / כרוה נדיבי העם
במחקק במשענתם" [6]. עשינו שימוש במילה "פתאום" כי מיקום שירה על באר בהקשר המתואר נראית חריגה. אכן, רש"י מנסח תמיהה: "ומה ראה ליכתב כאן, אלא הענין הזה נדרש למעלה הימנו." [7].
פרשנים מציעים הסברים שונים לכך. רש"י עצמו מניח שהשירה היא לבאר, "זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים משה ואהרן" [8]. האמנם משה ואהרון חפרו באר במו ידיהם? קשה להניח שזו כוונת הכתוב. ניתן, אולי, לראות בכך ייחוס כללי כמו שאומרים למשל, 'ראש העיר בנה את הטיילת' [9]. כוון פרשני זה מעביר את מוקד השירה מן הבאר אל משה ואהרון, וכך, למשל, מציע הכלי יקר: "מאחר שלא נאמר אז ישיר משה ובני ישראל, [...] שמע מינה שבני ישראל אמרו שירה זו על משה שחזרה הבאר בזכותו אחר שפסקה במיתת מרים, ומטעם זה לא נזכרה מרים בשירה זו ונזכר משה שנאמר: באר חפרוה שרים / כרוה נדיבי העם במחקק, ואין מחוקק אלא משה" [10]. דבריו של כלי יקר מאירים על שני עניינים חדשים: א. בני-ישראל שרו את השירה מיוזמתם ללא משה. ב. הבאר מקושרת למרים שגם סיפור מותה מתואר בפרשה הנדנה בזה. קישור הבאר למרים מופיע גם בדברי פרשנים אחרים [11].
קוראים אחרים מציעים הרחבה אחרת לשירה במובן שזו שירה לעידוד העבודה: שירת באר זו היא מקרה פרטי של שירת עבודה "שירת העובדים והעושים במלאכה כדי להנעים לעצמם את הזמן וכדי לעודד את עצמם בעבודתם" [12].
אבל, לפי ההקשר המסופר בני ישראל לא נמצאים ליד באר אלא במקום שנקרא באר: "ומשם בארה הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסף את העם ואתנה להם מים" [13].
הדיון עד כה מעלה קשיים שונים בהבנה בדרך הפשט של הכתוב.
דרך אחת להבין את השירה היא, כמו שראינו לעיל, מעין שיר תודה למשה ולאהרון [14].
הפעם ננוע לכוון אחר.
חריגות אחת של השירה הנוכחית שמשה אינו מעורב בה. אבל ישנם אפיונים נוספים ולפיהם שירת עלי באר אינה דומה לשירות אחרות.
נבחן תכנים של שירות אחרות.
שירות אחדות באות להודות על ניצחון על אויבים או על מצוקה. שירת הים לאחר היציאה ממצריים מודה על מפלת המצרים: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים" [15], דבורה שרה לאחר הניצחון בקרב: "ותשר דבורה וברק בן אבינעם ביום ההוא לאמר. בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'" [16]. בנות ישראל שרות לאחר ניצחון דוד על גלית: "ויהי בבואם בשוב דוד מהכות את הפלשתי ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחלות לקראת שאול המלך בתפים בשמחה ובשלשים:
ותענינה הנשים המשחקות ותאמרן הכה שאול באלפיו ודוד ברבבתיו" [17]. כך שר גם דוד: "וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אתו מכף כל איביו ומכף שאול" [18].
שירות רבות אחרות באות להודות לה' באופן כללי, למשל: "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה. הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו. שירו לו שיר חדש היטיבו נגן בתרועה" [19].
והנה פה בפרשת "חקת", הנמען המפורש אינו ה', אין כאן תודה על ניצחון, וכאמור העם שר ביזמתו.
מדוע?
לא ייפלא אם אומר שאין לי תשובה מדוע העם שר. אני יכול רק לנסות להבין את מיקומה המיוחד של השירה המיוחדת הזו.
הבה נפנה את תשומת-לבנו לשירה עצמה. מתי שרים? בדיון לעיל הצגנו כוון של תודה. אבל יש בכוחה של שירה גם להעביר את השר מן המקום או מן הנסיבות בו הוא נמצא לאווירה או למצב-רוח אחר לחלוטין, להפוך את החולין את היומיומי לחג כמו ששרה לנו נעמי שמר: "יש לי יום יום חג / יש לי חג יום יום / יש לי יום יום חג / הללויה" [20]. וזו בהחלט אחת האפשרויות של עם כאשר הוא נע במסע ארוך ומעיק, כאשר עליו להילחם, לעשות מידי פעם הפוגה ולפתוח בשירה שאינה קשורה ישירות לנסיבות, אלא פשוט לשיר בשמחה ובהתלהבות כדי להתמלא תקווה וחיות. לשיר על באר שיש מים חיים.
"השירה הזאת. / עלי באר ענו לה" מורה לי, האמינו, גם לך - בכל מצב ובכל מקום כדאי וחשוב לשיר: "שירו לו שיר חדש היטיבו נגן בתרועה: [21]. נשיר, נאמין ונתחדש: "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב / לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב / לשמוע חלילים ברוח החופשית / ולהתחיל מבראשית." [22].
הארות ומראה מקום
[1] סיפור פרה אדומה, טיהור טומאת מת, מות מרים, קובלנות בני-ישראל על העדר מים, משה מכה בסלע, אדום מסרב לאפשר מעבר לבני ישראל, מות אהרון ואבל העם, הכנעני מתנכל לבני ישראל, טענות נוספות של בני ישראל, מכת נחשים, מלחמת ישראל באמורי.
[2] "ויסעו בני ישראל ויחנו באבת. ויסעו מאבת ויחנו בעיי העברים במדבר אשר על פני מואב [...] משם נסעו ויחנו בנחל זרד. משם נסעו ויחנו מעבר ארנון [...] ומשם בארה [...] וממדבר מתנה. וממתנה נחליאל ומנחליאל במות. ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה" (במדבר כא, י-כ) וגם "ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן ירחו" (במדבר כב, א).
[3] במדבר כא, א-ט.
[4] שם, יז-יח.
[5] שם, כא-לה.
[6] שם, יז-יח.
[7] רש"י, במדבר כא, יז.
[8] שם, יח.
[9] "והם לא חפרו אותה בכלי חפירה רגילים אלא "במחקק במשענתם" ... במטהו של משה ואהרון נעשו נסים הרבה, וגם נס זה של הבאר נעשה במטה זה" (יחיאל צבי מושקוביץ, ספר במדבר, סדרת דעת מקרא, ירושלים תשנ"ד, עמ' רס).
[10] כלי יקר, במדבר כא, יז.
[11] "הנה אז שבח ישראל את שבח השירה הזאת בזמן שהתכסתה וחזרה הבאר שניתנה להם בזכותה של מרים עלי באר עלי באר היו מזמרים לה והיא עולה" (יונתן לפסוק יז); "באר בזכות מרים היתה" (פתרון תורה, פרשת האזינו, עמ' 320).
[12] "[בין] הערבים הנודדים במדבר [קיימים] שירים דומים בתכנם ובמקצבם לשירת הבאר, כגון השיר הערבי (בתרגום לעברית): 'עלי באר / זרמי בשפע / שתו ואל תבזוה / במטה חפרנוה' (אמנון שילוח, "שירת הבאר", בתוך יעקב מילגרום ויצחק אבישור, ספר במדבר, סדרת עולם התנ"ך, תל אביב 1993, עמ' 130-132). עיון מפורט שם יגלה שבשיר הערבי המצוטט אכן הבאר היא המושא שאליו ועליו שרים. ובשירת הבאר שלנו למרות הכותרת, לא הבאר היא המושא הישיר לשירה.
[13] במדבר כא, טז.
[14] כך נהגנו אף אנו בדיון "באר ומנהיגות", תשס"ח בקישור [http://www.notes.co.il/moti/45560.asp]
[15] שמות טו, א.
[16] שופטים ה, א-ב.
[17] שמ"א יח, ו-ז.
[18] שמ"ב כב, א.
[19] תהלים לג, א-ג.
[20] נעמי שמר, יש לי חג.
[21] תהלים לג, ג.
[22] נעמי שמר, החגיגה נגמרת.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
