מאראבו - Maraboo 

"תאמין לי בחורצ'יק, הולכת להיות מהפכה באיראן. אני אומר לך, מהפכה! אתה קולט ששלושה מיליון איש יצאו לרחובות? תאמין לי, אם באמת תהיה מהפכה כזו אז יש אלוהים!". אני מחייך באופטימיות "חתיכת מונית יש לך, אהבתי את הריפודים וה-dvd. מה זה, קיה ריו?" -"מג'נטיס, זה הדגם הגדול יותר, שנת 2008. אבל תשמע! מה שהולך באיראן עכשיו... אין להאמין... זה פשוט...".

"הנה זה!" אני קוטע את נהג המונית בשטף דיבורו האיראני ומורה לו לעצור בצד כאשר אני מבחין ביעד המבוקש: מסעדת מאראבו (Maraboo) ברחוב אבא הלל, רמת-גן. מאראבו הינה מסעדת שף בניצוחו של השף יואב בר. על פי דברי בעל המסעדה (ולשעבר מנכ"ל קומברס אפריקה), חיים עמשלום - פירוש השם "מאראבו" הוא "מכשף" בלהג הצפון אפריקאי. מדוע כונה המקום "מכשף"? מפני שהשף, יואב בר, מכונה גם "השף המכשף" בזכות יכולותיו הכביכול-מופלאות להפוך כל מנה שהוא מתעסק איתה לפלא של ממש.

אני נכנס למקום וזוכה לחיוכים מכל עבר - החל מהמלצריות, ההנהלה ועד לשף יואב בר בכבודו ובעצמו. המארחת (המדהימה ביופיה) אף הציעה להזיז את הוואזות בכדי ששדה הראייה שלי אל המקום לא יינזק. איזו דרך נפלאה לפתוח ערב קולינרי; גם לשמוע שיש מהפכה באיראן וגם לקבל יחס כ"כ חם מצוות המסעדה הנפלאה הזו. המקום עצמו, אגב, מעוצב לפי מה שנדמה לי ההגדרה המילונית המוחלטת למונח טוב-טעם; קירות בצבעי קרם עדינים, כמה אגרטלים וחלונות זכוכית המשקיפים הישר לרחובות רמת-גן הסואנים. במקום עצמו ישנה גם טלוויזית LCD אשר הקרינה את חדשות ערוץ 10 בעת שהגעתי.

וזה לא שאנשי המקום והסועדים כל-כך רוצים לדעת מה קורה באיראן או אם במקרה יש מישהו חדש ברשימה של טופז גם כאשר הם נהנים מארוחת ערב טובה, אלא שמיד לאחר מהדורת החדשות שודרה תוכנית הגמר של "אליפות המסעדות" בערוץ 10, התחרות שמזמינה את מיטב השפים של ישראל לדו-קרב קולינרי אמיתי שבסופו של דבר יקבע מיהו השף הטוב בישראל ומאיזו מסעדה. באורח פלא, גמר התוכנית הפגיש את שי שמואלי, שף מסעדת "אידה" שבצפון, נגד אותו שף יואב בר ממסעדת "מאראבו" בה אני שוכן ברגעים אלו ממש! תראו איזו הצטרפות מקרים, גם להנות מארוחת גורמה, וגם מדו-קרב צמוד שברור מאליו במי אני תומך בו...

אבל עזבו תחרות פה, איראן שם. אני באתי לאכול! למנה הראשונה (לצד כוס קאווה מבעבעת וצוננת כמובן) הזמנתי טרטר בקר שהיה כ"כ יפה עד שבמהלך הדקות הראשונות שבילה על שולחני, הרגשתי לחלוטין לא בנוח לאכול אותו. אני באמת אמור להרוס יצירת אמנות שכזו? גם המלצרית הבלונדינית והחביבה הבינה לחלוטין את מצוקתי. מה אני אגיד לכם, שאלו יהיו הצרות שלנו בחיים - רגשות אשמה על הריסת צורת הגשה של טרטר. דרך אגב, בסוף גם אכלתי את הטרטר ההוא, והוא היה פשוט מצויין, תודה ששאלתם. בחיי, אני כ"כ אוהב בשר כשהוא נא. מאיה, בת לווייתי לסעודה, הזמינה כמנה ראשונה ניוקי כמהין (שאלו פטריות שעולות בערך כמו החדר שלי כל אחת). לא יכלתי שלא לבקש ממנה טעימה כששמעתי את קולות העונג הבוקעים ממנה נוכח המנה הזו. עשיתי זאת, והקולות הפכו דואט.

ההפתעה הגדולה הייתה המנה העיקרית - סינטה על מצע פירה בתוספת שבבי (שימו לב!) קקאו. "בשר ופירה עם קקאו??" אני מביט בתפריט ושואל בתדהמה "איך מסעדה ברמה כזו מרשה לעצמה להתבלבל ולהציג קינוחים בתפריט העיקרי?". מאיה מרגיעה אותי ומספרת לי שהיא שמעה שהמנה הזו פשוט מדהימה, ושהרי לא מדובר בשוקולית מפוזרת על סטייק כי אם בנגיעות קלות של שברי קקאו בלבד.

אין הביישן למד ואין הפחדן מכיר מנות חדשות. לקחתי את ההימור שהתגלה כג'אק-פוט הגדול של הערב; הפירה היה לא פחות ממדהים (מי שאמר שהפירה של אמא הוא הכי טעים, כנראה זכה לאמא שתלטנית או שהוא פשוט לא יודע על מה הוא מדבר), רצועות הבשר רכות ותחושת החיתוך והלעיסה היו כמו סימפוניה של ממש, והקקאו? ובכן, הוא כמעט ולא היה מורגש, אבל הבטן שלי? אוהו, כמה שהיא כן הייתה מורגשת, יותר ויותר מורגשת עם כל ביס. אני אדם לא גדול-מימדים, הקיבה שלי לא יכולה להכיל כ"כ הרבה אוכל. אבל זה פשוט היה כל-כך טעים...

כשהמלצרית הגישה לי את תפריט הקינוחים סירבתי בנימוס עקב רצון להעביר את הלילה הקרוב במיטה ולא בחדר אחר בבית, אך מאיה הזכירה לי שלעולם לא מסרבים לשוקולד - ובטח שלא במקום שכזה. מה לעשות, צודקת. אז הזמנו שני קינוחים מעניינים במיוחד - עוגת גבינת עיזים (שהייתה המנה היחידה שניצחה את השף סטפאן במהלך העונה) וסורבה חלב קוקוס. שני הקינוחים היו פשוט מדהימים (מתחילות להיגמר לי מילות הפירגון בארסנל), במיוחד עוגת הגבינה שהייתה ללא ספק הקינוח הטעים ביותר שאכלתי אי-פעם; ממש כמו בשירו של יהונתן גפן, תמיד אהבתי עוגות גבינה, אך כשמדובר בגבינת עיזים (שהטעם שלה שונה מהותית מגבינות אחרות) העוגה מקבלת טוויסט מרענן במיוחד שמשאיר אותך עם התחושה המוכרת הזו של "עכשיו אני באמת אצטרך לבוא לפה כל פעם בשביל זה?".

אני עייף, אני שבע, אני מבסוט. אני מרווח את חגורת המכנס שלא עומדת בעומס אל מול הבטן התפוחה. היי, לפתע אני קולט שעודד מנשה (מנחה "אליפות המסעדות") ועדן הראל זוגתו, יושבים ממש בשולחן לידי. אם הם מכבדים אותנו בנוכחותם, כנראה שבאמת יש לזה סיבה טובה. רגע, הנה, ממש עכשיו מכריזים בטלוויזיה על המנצח בתחרות ועל המסעדה הטובה ביותר בישראל. אתם בוודאי מנחשים על מי הכריזו...

המקום מתמלא במחיאות כפיים סוערות, השף יואב בר מציג בפני הסועדים את גביע האליפות ומודה לכל אחד ואחד מהצוות (שבאמת עושה עבודה מדהימה ועל כך יעידו בלוטות הטעם שלי), ואני? אני בעיקר מבסוט שאני באמת יושב במסעדה הכי טובה בישראל בזמן שהיא זוכה בתואר הזה.

מהפכה באיראן? דודו טופז? מדינה פלסטינאית מפורזת? עזבו אותי מכל השטויות האלה, בחייכם! תנו לי רק לעצור את הזמן ולהמשיך להנות לנצח מהארוחה הנפלאה הזו, ומהמקום המדהים הזה...