שירית בן- ישראל, חוקרת, יועצת עסקית, מרצה ומאמנת, מנכ"לית STS
מומחית להכל, חוץ מאשר להבנת ההיגיון המעוות של המדינה, בימי שלום ובימי מלחמה.
איפה ארבע אימהות, איפה?
אחת מהן ישבה לידי ביום רביעי האחרון, בטקס השקת אינדקס "נשים, שלום וביטחון" (לעג לרש, ברגעים אלו, יזמה מבורכת בימים שפויים יותר) במכון ואן ליר, הצמוד לבית הנשיא (אולי בעצם ההתקפה של החיזבאללה מכוונת להסיט את תשומת ליבנו מפרשיית ההטרדות המיניות של הנשיא המהולל שלנו?) ושאלה: בשביל מה יצאנו מלבנון, אם אנחנו פותחים במלחמה שנית?". לא שתקתי ביום רביעי ולא אשתוק עכשיו. השאלה אימא מהוללת איננה למה אנחנו נכנסים שוב, השאלה הנכונה היא מי המטומטם שאמר, ואנחנו הקשבנו לו, שיציאה מלבנון תפתור את בעיית ישראל בצפון. לא הייתי שותפה לחגיגת היציאה, ואינני שותפה לחגיגת הכניסה המחודשת, או-טו-טו, אבל יצאתי מהאייטם הזה עם שלוש תובנות: אין לנשים יתרון בהובלת מהלכים אסטרטגיים, מי שמאמינה שעם גבר אלים מדברים בשושנים הינה טיפשה ואימהות איננה מקנה הבנה בנושאי שלום וביטחון.
איפה הצדק, איפה?
את הר טננבאום, פוחז מזדקן וחסר קסם או חכמה, החזרנו. בטוח שהוא מקבל בשקט פנסיה מהמדינה, מהצבא. לא שזה מניע אותו לשלם מזונות, לאשתו, לאשתו השנייה, לילדים מכל הכיוונים. איזו חגיגה לאומית- ביטחונית מגוחכת עשינו סביבו. אבל, בשביל פרח נעורים, ילד יפהפה, מלח, סוכר וכל פאר תוצרת הארץ, מהתנחלות לא נקפנו, אפילו את האצבע הקטנטנה של היד השמאלית. והוא, בניגוד להר טננבאום, לא היה לא מניאק, לא משתמט ולא בוגד.
איפה הגדר, איפה?
לטיסות לחו"ל, לשיפוצי חדרים בכנסת, להחלפת אמבטיות ושירותים, לישיבות, לכוללים, למפגני ראווה, לקהילייה כזו או אחרת, להעלאת משכורות בכירים, לבונוסים בגין התנהלות כושלת ופרישה מוקדמת, בחסות החוק, מחמת עבירה על חוק אחר- לכל אלו יש כסף, אבל, לסיום הקמת "גדר הביטחון"- אין. זו לא מדינה שדואגת ליושביה, אלא מדינה "רוצחת" יושביה.
איפה יפי הנפש, לוחמי זכויות האזרח, איפה?
אלו שיושבים במחסומים, לובשים שחור בצמתים, יורדים למסוק זיתים בשדות פלשתינאיים, אבל לא מוכנים לנקוף אצבע, למען חקלאי זיקים, כיסופים ושדות נגב. אלו שלוחמים נגד מעצר נשים הרות במחסומים, אבל שותקים ויורדים לבונקר, כאשר אחת מתפוצצת במחסום, ולא מחמת לידה. אלו שטוענים שאנחנו אלימים כלפי הפלשתינאים. אלו שותקים עכשיו, קולם נדם, הם פשוט התאיידו, כמו גז מרעיל, שהיה לרגע, ועכשיו איננו עוד. מעניין למה?.
איפה הנשים שטוענות לכתר "מביאות השלום והביטחון", איפה?
חברותי לאינדקס המיוחד של עמותת "אישה- לאישה", הקיצוניות בדיעותיהן, ומחוברות למציאות בדיונית, שטוענות, שרק הן יכולות. יכולות- מה? לדבר עם הטרוריסטים? עם הצד הנחמד שלהם? הצד האנושי? הנשי? רגע אחרי או רגע לפני שהנחמד- שואף לשלום, שרק בגלל מטעני הילדות האומללה שלו, מפוצץ, מפציץ, שולח רקטות, טילים וקטיושות. איפה העובדת הסוציאלית, איפה?.
איפה קול ההיגיון, איפה?
"גבר מכה- הוא גבר מכה", כך טוענות נשים. "הוא- אשם, לא האישה". "אם אחרי הסטירה הראשונה- לא תעזבי, בסופו של דבר תרצחי". "המכה הראשונה- חייבת להיות המכה האחרונה", אלו מקצת הסיסמאות של ארגוני הנשים, המתיימרים להבין באלימות. אז, מה ההבדל, בין המכה הפרטי לבין המכה הג'יהאדי?. אם אחרי חטיפת הנער מאיתמר היינו מפציצים תשתיות- לא היינו נמצאים במלחמה, לפי אותו היגיון. אז, איפה הוא, אותו קול היגיון? לאן נעלם?.
איפה הליכוד, איפה?
מותר לכם ראשי הליכוד, לומר לנו "אמרתי לכם". מותר לכם לפנות ברייש גליי לעם, ולומר "הזהרתי אתכם", "שלא תגידו שלא ידעתם". מותר לכם להופיע בתקשורת ולומר לנו, העם המסונוור מהתנתקות- התכנסות- ובקרוב התחסלות, שישוב הביתה. מזכירה לכם, אפילו לאסי שבה בסוף הביתה.
ואיפה הגנרלים, איפה?
עכשיו, כשאנחנו צריכים אתכם יותר מכל, איה אתם והיכן הרעיונות היצירתיים, החדשנים, האחרים, שיובילו לסיום בנוק- אאוט שלנו.
ואיפה שרון, איפה?
כן, זאת השאלה היחידה, עליה התשובה ידועה מראש: בבית חולים תל השומר, במחלקה, שוכב וממתין. הוא הוביל אותנו להתכנסות המחסלת, ורק לו במגירה בתל השומר, פיתרון להתמודדות עם תוצאותיה. אבל שרון, כמו כל השאר, נדם.
ואיפה פרץ, מר חברתיות, איפה?
חושב שהוא יו"ר ההסתדרות, חושב שהוא מדבר אל ועדי עובדים, חושב שהוא מתעסק עם חבורת עסקנים שאפשר לקנות בכסף. מי ששומע אותו מדבר, לא מאמין שהדבר הזה הוא שר בממשלה. הבערות, דלות אוצר המילים, ולאו דווקא בז'ארגון הביטחוני, חוסר היכולת להבנות מסר, באופן בהיר ופשוט במשפט, שאינו נקטע 5 פעמים בשנייה, כי החברתי לא יודע לחשוב ולדבר באותו רגע. ככה לא מנצחים במלחמה, פרץ. ככה גם לא עושים שלום וביטחון.
בין ברק לשרון, בין בריחה מלבנון לבין התנתקות מעזה- נופל האסימון.
אי- אפשר לברוח ואי- אפשר להתנתק.
אי- אפשר לוותר ואי- אפשר להתפשר.
אי- אפשר לנצח ואי- אפשר להפסיד.
אין- חזון ואין- פיתרון.
יש רק המתנה- ואחריה תגובה- ושוב המתנה לצעד הבא.
איפה יפי הנפש, איפה?
איפה ברק הממהר לברוח, איפה?
איפה ארבע אימהות הצדקניות, איפה?
איפה מדינות אירופה הפלצניות, איפה?
איפה ארצות הברית, הלוחמת בטרור עולמי, איפה?
איפה הנשים הטוענות להבנה בשלום וביטחון, איפה?
איפה הצד השפוי בממשלת הרשות הפלשתינאית, איפה?
איפה כל המקשקשים בנושא קיצוצים בתקציב הביטחון, איפה?
תקומו עכשיו כולכם ונראה אתכם מעיזים...
שירית בן- ישראל
מרצה, יועצת, חוקרת ומאמנת
א-נשים בעסקים ובקריירה
מומחית להעצמה ומנהיגות מעשית
מנכ"לית STS החברה המובילה,
בתחום העצמה מעשית
מנהלת פורומים בפורטל תפוז:
'נשים בעסקים ובקריירה'
'הדרכה'
אימייל: sts4u@bezeqint.net
אתר: http://sts4u.com
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
