פיקסו וז'קלין - סופו של מיתוס 

"פיקסו היה אומלל כשם שרק ספרדי יכול להיות אומלל" לאחר עזיבת פרנסואז. ז'קלין שהופיעה בשטח ומבין כל המועמדות שעמדו "לשדך" לו "היא היתה עוקבת אחריו כמו שועל, להוטה בעליל למלא את החלל הריק".
לאחר שהוא אמר לה שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה וזה בגלל שלמעשה היא נמאסה עליו, חזרה ואמרה: "אמרת לי לעשות מה שאני רוצה אז הנה אני כאן". מתוך רצון להיות אתו היתה מוכנה לקבל את כל השפלתה רק כדי שתוכל להשאר לידו. והוא היה מוכן להשלים עם השלווה, בתוך איש כבר עיף ומבקש שלווה והיא כמשגיחה על השקט שלו. ציוריו היו בלי תכלית ומתוך רצון לדחות את המוות. היא היתה אישה שבה היה יכול לשלוט, אבל לא לקח בחשבון את העריצות של החלשים.
הוא וז'קלין חיו חיים של היטרפות בתהליך, שכל אחד טרף את האחר. היא באמצעות הרכושנות שלה והוא ע"י שבתחילה שבר את רוחה ואח"כ את האנושיות שלה.
הילד המפונק (פיקסו)מצא את האם הנוראה שהיתה לו, להוטה לכלוא אותו ברחמיהם, בתוך שהיא מעודדת את כל שאפל, אכזרי, רושע וגס בקרבו, גם כאשר הסתגר ועבד השגיחה עליו ז'קלין מעבר לדלת הסגורה, אולי יצטרך משהו!
היא חיה חיים של טפיל שנזון ממנו, ואשר מצץ את לשד החיים, היא שקעה בתוכו מתוך טירוף גמור, מתעלמת כליל מבתה, היא היתה מזכירותו מנהלת משק הבית, ממונה על איסוף גזרי עתונים ועושה כל רצונותיו.
הוא התעקש בכל בין השאר שאנשים יאכלו הרבה. השינויים נראו על ז'קלין מבחורה רזה לאישה שמנה יותר ויותר.
ז'קלין וידאה שהוא יקבל את הטיפות שלו, ישתה את תה העשבים, יאכל את המרק, הגזר והאפונה, למרוח את המשחה המתאימה על שריר הרגל, אבל לא הבינה את נפשו. היסורים שכפה על עצמו נראו בעיניה כמצבי רוח הנובעים מן הציור.
באוגוסט 57 התחיל פיקסו לעבוד על הוריאציות של ולסקאס - "לס מנינס". פניו נפלו בעיניו היה זה קרב. מעתה ואילך היא נעשתה חולה ומותשת.
מ-20 לאוגוסט עד ה-17 לנובמבר הסתגר בסטודיו שלו, פנים אל פנים עם ולסקס. האם בקש להוכיח ולבחון ביצירת המופת של ולסקס האם הוא גדול ממנו! בסופו של דבר חשש להראות את התוצאות (לפי דברח ז'קלין). האם חשש שלוסקס הוא המנצח בקרב בזה?
עם גמר יצירתו צלל ליאוש ומצב רוח קודר ז'קלין היתה ממונה על היחסים עם העולם החיצוני. הערך הגדול ביותר של ז'קלין היה בתפקידים המיכניים שמילאה ובזה הלכה וגברה התלות שלו בה. על כך היה מוטרד, היא העלימה כל דבר שהיה עלול להרגיז אותו, בינואר 1961 פורסם בקובץ הרשמי על נישואיהם. זה נשמר בסוד לפי בקשת פיקסו. בזה עשה מעשה של נצחון על פרנסואז ולא יכול היה לסלוח לה על שעזבה אותו וברגע שהיתה מוכנה לחזור בצע את התעלול הזה.
ז'קלין בהיותה גברת פיקסו כרעיה חוקית שחררה את כל ההרס שנצבר בה בשש השנים האחרונות והפכה אדונית באורח חייה ובהשתלטות על הבית. היא החלה להשפיל את ילדי פיקסו מפרנסואז נוקמנות על כי ידעה שהיא היתה האישה היחידה בחייו שאהב. היא רצתה שהוא יהיה כולו שלה ולמטרה הזו נלחמה בלי רחם. הוא התחיל לקרוא לה "אמא" ומכל הנשים היא הפכה להיות דומה לאימו ביום הולדתו השמונים. לבסוף הודה שאינו יכול לראות דבר חוץ מעצמו - מרוב פיקוח הוא נסגר. בשנת 62 חזר ועבד על חיתוכי עץ 70 עבודות של ז'קלין לבד, עבודה שמקורה בפניקה, הוא נסוג, זו היתה תקופת הכניעה והנסיגה. הויתור על התקוה לגלות את המציאות ואת האמת. השלמה עם העובדה שעכשיו החיים כבדים עליו. הוא אפילו לא נאלץ להעמיד פנים שאוהב אותה. הוא קרא לה "אמא" שתשליט לה סדר בחייו. היה כועס עליה, אבל היא אפילו לא ניסתה להגן על עצמה.
בתקופה זו צייר בלי כל תכלית, הכל השתנה וספקותיו גברו לגבי כל מה שעשה. בשנת 1963 צייר את ז'קלין מאה ושישים פרוטרטים, כאילו היה עליו להיפטר ממנה ביצירתו, הואיל וגמר אומר להיצמד אליה עד סוף חייו. ברבים מן הפורטרטים נראתה השנאה לגוף האנושי, הכושר המיני שלו דעך, האימפוטנציה ארבה מעבר לפינה וזה הגביר את שנאת הנשים שלו והתשוקה המינית היתה לגועל. גופה של ז'קלין ממש נטבח ציור אחר ציור, רישום אחר רישום, "לפעמים אני חולמת שהוא אוהב אותי" - היתה אומרת אך התקשתה להאמין.
במאבק הרוחני שבין האפלה לאור שניטש לאורך שנים, בנפשו של פיקסו, בחר ליצור באפלה, לנטוש את האור, ובחר לחיות את שארית חייו עם אישה שתוודא כי שום אור לא יגיע אליו.
פיקסו נפטר ב-8 לאפריל 1973 והוא בן 92 שנים.
לאחר 13 שנים שמה ז'קלין קץ לחייה ביריית אקדח.
המחסנים שהיו סגורים על ידה נפתחו עם מותה והציורים הפכו נחלת הציבור.

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי