בעשורים האחרונים רווח בז'רגון של אנשי בריאות הנפש המונח "הפרעת אישיות".
מונח זה מתייחס לאנשים בעלי דפוסים רגשיים, מחשבתיים, בינאישיים ותפקודיים חריגים, הסובלים סבל רב. פרק נרחב במדריך ההפרעות האמריקני DSM מוקדש לאבחנה זו, על סוגיה השונים (הפרעת אישיות המנעותית, כפייתית, היסטריונית, נרקיסיסטית, תלותית, גבוליות וכיוב'). חומר תיאורטי ומחקרי רב מוקדש להבנת פשר ומקורות ההפרעה ולפיתוח שיטות טיפול בה. אבחנה זו נתפסת ככלי קצר, יעיל וקולע להעברת מידע בין הגורמים המטפלים באדם (למשל, פסיכולוג ופסיכיאטר), ולצבירת ידע תיאורטי ומעשי שיכול לשרת מטפלים במלאכתם.
גם בשיח הפנימי של מטפלים הפכה "הפרעת האישיות" (ובמיוחד "בורדרליין") ל"שם חיבה" נפוץ למטופלים קשים ועושי צרות...
לטעמי, שווה לרענן מדי פעם את מבטנו על דברים שנדמים כמובנים מאליהם.
האבחנה של "הפרעת אישיות" מניחה שתי הנחות: שקיים דבר כזה "אישיות", ושהדבר הזה יכול להיות "מופרע".
אני בספק אם אפשר להתייחס אל שתי הנחות אלו כאמת צרופה, או שמא הם קונסטרוקטים היפוטתיים טבולים ברוח הזמן והתרבות, ומשרתים מטרות חברתיות קונפורמיות.
תיאוריות פוסטמודרניות ופוסט-סטורוקטורליות ידברו דוקא על ריבוי ועל נזילות הנפש בהתאם להיקשר ולסביבה, במקום אישיות מונוליטית אחת. תורות אחרות, כמו הבודהיזם, מציעים להרפות מחוויית אישיות מוכרת וידועה, שהיא הגנתית מטבעה.
לדוגמא, אמנים רבים יתקשו לעמוד בתאור האישיות הנורמלית והסולידית, מעצם היותם אינדוידואליסטיים, פורצי גבולות, מחוברים לקצות החווייה ומונחי יצר ויצירה. האם זה עושה אותם "הפרעות אישיות"? או שאם יש לך עיסוק פרודוקטיבי לחברה, זכית בהנחה?
אצל אחרים, ה"סימפטומים" מוחמרים והסבל גובר מעצם היותם מאובחנים כ"הפרעה", ע"י אנשי מקצוע וסביבה שמתקשים לקבל את שונותם מגיל צעיר. באופן טראגי זה, האבחנה יוצרת ומנציחה את עצמה.
אם לא נתייחס אל המונח בזהירות, אנו עלולים לעשות באבחנה של "הפרעת אישיות" שימוש סטיגמטי, משטיח ומנכר. האבחנה עלולה לערפל את תפיסת הייחודיות והחד-פעמיות של הפרט, להגביר סטריאוטיפים ודעות קדומות אצל המטפל, וליצור אצלו חוויית זרות והתנשאות. יתרה מכך, הבחירה באבחנה "הפרעת אישיות" עלולה לנבוע מצורך הגנתי של המטפל, אשר מאויים מן התכנים והכאב שהמטופל מביא. מתן האבחנה מהווה חיץ: "הוא זר, לא שייך אלי, אין בינינו דמיון". כך, גוברת הסכנה שמתן האבחנה יעכיר את הקשר הטיפולי האנושי, ויביא יותר נזק מאשר תועלת.
אני מעדיפה, עד כמה שההתנייה החברתית המופנמת בי מאפשרת, להתבונן בדינמיקה הנפשית על פני מתן אבחנה כוללת (למשל דינמיקה "בורדרלינית" של היבלעות וקריעה, או דינמיקה "סכיזואידית" של התכנסות בקונכיה, ובינינו גם הז'רגון הזה קצת פלצני).
לדעתי, כדאי להישאר קרובים לחווייה הייחודית, לכאב ולחסך, ולזכור שמקורם הוא גם בתהליכי תיוג (כמו "עצלנית" או "מופרע" או "חנון"), שאל לנו לקחת בהם חלק, גם אם שפתנו מדעית ואובייקטיבית לכאורה.
רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית בכירה ומדריכה. תל אביב. www.hebpsy.net/Roni
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
