במערכת החינוך; בגנים, בבתי-הספר, במוסדות להשכלה גבוהה, בחינוך הלא פורמלי - נפרדים...גומרים שנה, עוברים גן, עולים כיתה, עוזבים בית-ספר, מסיימים חוג...
מרבית אזרחי ישראל (ילדים, נערים וצעירים בכלל) עוברים פרידה מהמקום בו היו מראשית שנה הלימודים ועד ראשית הקיץ. עם הפרידה מהמקום, מתקיימת גם פרידה מסוימת מעצמם; מהילד שהייתי, מהגננת שליוותה אותי, מהמורה, מהמרצה, מהמדריך.
הפרידות של ילדינו טבעיות לחלוטין והתבגרותם, בה טמונים שינויים והתפתחויות, היא שאיפתם/שאיפתנו. אולם, אין בכך בכדי להפחית ממידת הקושי הפנימי הכרוך בפרידות הכולל תחושות כמו געגוע, חשש, חרטה, כאב ועוד.
ילדינו הלומדים את החיים בעצם היותם חלק מהם, צופים בתהליכים הללו ובהשפעתם עליהם - בוחנים ומטמיעים.
דפוסי הפרידה של ילדותם הם דפוסי הפרידה של בגרותם.
פרידה ממקום, ממסגרת, ממחויבות, מאדם משמעותי, מחברים עימם היו, מחלקים שלהם אותם הם משאירים מאחור, מחוויות, מחלומות שאולי התגשמו חלקית - כל אלו הם חלק מחייו של אדם מרגע לידתו ועד יום מותו.
להיפרד לשלום בשלום היא יכולת נרכשת, אותה יכולים אנו המבוגרים להנחיל לילדינו.
הפרידה לשלום, אם נעשית בשלום, תורמת להפחתת חרדת השינוי. ושינוי, כידוע הוא בלב החיים, שאין בהם מימד סטטי אחד.
אין אנו יכולים לתרגל את העתיד במדויק, מתברר כי למרות תוכניותנו, אנו תמיד מופתעים, אולם אנו יכולים ללמוד כיצד לעשות זאת קל יותר, כואב פחות. השיעורים שלנו בפרידות בשלום, יקלו עלינו להתמודד עם הפרידות הגדולות והמשמעותיות שעוד נכונו לנו ( בין אם נרצה בהן ובים אם לאו).
פרידות פתאומיות, חדות, בהן הנפרד מוסט ממסלולו ע"י כוח אחר, חיצוני לו, שאינו נתון להשפעתו, מתרחשות כל הזמן. חלקן יוצר מועקה, חלקן האחר מעצב טראומה.
ופרידות מסוג זה מתרחשות לא אחת.
הילד שעזב בפתאומיות ובחדות את הגן/ את הקבוצה/ את החוג . בשבוע שעבר היה כאן וכעת הוא איננו. ההורים הוציאו אותו והעבירו אותו לגן אחר, מסיבותיהם. והוא לא הספיק לעבד, לעכל, להיפרד. ועמו גם אנחנו, חבריו, מלווי.
ההורה שיצא מהבית ולא אמר שלום...הכלב שנדרס והועלם...הסבתא שנפטרה ודבר מותה עומעם...על תהליכי פרידה רבים, אנו יכולים להשפיע ולאפשר הכנה, עיבוד, שיתוף, אבל, תהליכי מיקוח טבעיים, צער משותף, בניית החלופה למציאות הקודמת.
המפתח לעבודת פרידה פתוחה ואנושית יותר, ראשיתו בתשומת לב. תשומת לב תמידית לדפוסי הפרידה שלנו ולאופן שבו אנו מנחילים אותם הלאה.
כשנולד אדם ומתהווה קשר, משהו בנו יודע שקשר זה, סופו להיפרם ביום מן הימים ולהותיר אדוות רשמים, חוויות וזיכרונות בלבד.
כך גם כשמתחילה שנת לימודים, ברור שהיא עומדת להסתיים.
תהליכי פרידה פתוחים מתחילים ברגע המפגש, ממשיכים לאורך כל תקופת ההתקשרות ומועצמים לקראת סופה.
מסיבות סיום, הן רק קצהו של תהליך הפרידה.
ראוי שנשקול לאפשר ואף ניזום שיחה גלויה ופתוחה, המותאמת לגיל ולמצב, משחק, יצירה הבעתית. בעדינות, בשלבים. כדאי שנתמוך בקיומו של תהליך רציף, שבבסיסו פתיחות אל מול פני המציאות, ניחום הדדי על הקושי ועידוד להמשך החיים במצב החדש, בגן החדש, בכיתה החדשה.
נוסיף רווחה אם נאפשר להרגיש, גם אם איפשור זה יעקב אותנו, יקשה עלינו, יחייב אותנו למאמץ מנטלי. גם אם נחשוב כי המקום שניתן לתחושות המתעוררות אצלנו ואצל אחרים, יכול אפילו לשנות את המהלך אותו צפינו, שווה ללכת עם הלב - ולא להדחיק ולהסתיר את המתרחש בנפש.
אם אנו הורים, נוכל לבקש זאת גם מאנשי המקצוע הקשורים עם הילד שלנו ומסביבתנו.
ובמקביל, להמשיך לתת את הדעת ולשים לב כל העת לדרך המיוחדת שלנו לומר שלום.
טל רביד - יוגה ותרפיה.
www.talravid.co.il
04-8711887
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
