יש הטוענים שביבי לא גילה את אמריקה, בביקורו הנוכחי. אבל מאידך - ניתן לומר בוודאות, שאובמה גילה את נתניהו והקשת הימינית של ישראל.
האם מדובר ב"פיספוס היסטורי"... או להערכתי, ב"איפוס היסטורי". התקשורת העולמית - אובייקטיבית ומפרגנת יותר - מהישראלית.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
מה לא נאמר ונכתב לפני הפגישה אובמה - ביבי. החל מתהום פעורה, דרך זעזוע, נתק, משבר, פגישה מכרעת, חמיצות יתר ועוד פניני לשון וסיסמאות שחוקות.
ומה נאמר אחרי הפגישה - "פספוס היסטורי" - נחמדים כלפי חוץ, אבל חמורים ותוקפנים כלפי פנים. אובמה - דיבר על פירוק התנחלויות וביבי בשלו על "איראן תחילה". לביבי קשה להוציא את המונח "שתי מדינות לשני עמים" מהפה, זה נוגד את משנתו ואת הקו המדיני. ולמה התקשורת הישראלית - כל כך "מפרגנת" לביבי, כי היא שבוייה במנטרות ובפרשנות שלה וקשה לה להשלים עם האפשרות שביבי שכנע את אובמה, לפחות בחלק מהמסרים. קשה להם להודות שביבי ואובמה מצאו שפה משותפת וכר פורה להמשך דיאלוג בעתיד. למען ההגינות צריך לציין, שלא כל העיתונאים היו נגטיביים בגישתם, ולהדגיש לחיוב נציגי הטלויזיה בארה"ב, שטענו שתהיה פגישה טובה ולא יהיה משבר או קרע בין שני המנהיגים.
התקשורת העולמית:
כפי שאמרתי לעיל, התקשורת הזרה הן בארה"ב והן באירופה ראו את המפגש באור אחר - ולא בדרך של מפגש היסטורי, שיעשה מהפך במזרח התיכון.
הדיילי טלגרף הלונדוני: "נתניהו עמד איתן מול דרישותיו של אובמה" - הנשיא האמריקאי לא הצליח לחלץ אף התחייבות מנתניהו בסוגיות המרכזיות שעל הפרק - כמו אימוץ פתרון של שתי מדינות כמתווה שלום במזרח התיכון.
האתר סי אן אן:
דיברו על "אהבה קשוחה" של אובמה לישראל - ופרק חדש ביחסים עם ישראל, כאשר בבסיס אין שינוי לגבי שמירת ביטחונה של ישראל.
הוושינגטון פוסט:
"קרב רצונות" - בין שני המנהיגים.
הטיימס:
אובמה במסע דיפלומטי מורכב באיזור עד כה.
העיתונות הערבית:
"התעקשות" - נתניהו חיסול התכנית לשלום באיזור.
ענייננו הרואות והקוראות: - העיתונות הזרה, מבינה את הסוגיות הקשות והמסובכות באיזור, לדעתי טוב יותר ובעיקר אובייקטיבית יותר, מהתקשורת המקומית השבויה בקונספציות ישנות עם חלומות ותקוות שווא - לא מציאותיות לדור הזה.כאשר ארצות ערב שמסביב לנו - ובמיוחד אלה שבמעגל הראשון לרבות היישות הפלסטינית, החצויה בין פת"ח - אבו מאזן, לבין חמאס-הניה, שלא מסכימות ולא משלימות עם קיום ישראל, הדיונים הופכים למעשה לסמינרים בתכנית אוניברסיטאית.
כאשר ארצות ערב ובמיוחד הכביכול פרטנר הרציני, היחידי הגמיש, המתון כמו אבו-מאזן, מכריז חזור ומכריז שלא יכיר במדינה יהודית ריבונית, על מה יש להמשיך לדון.
כאשר אבו-מאזן, חביב התקשורת והשמאל בישראל, אחרי שלוש שנים של דיונים אינטנסיביים עם אולמרט וציפי לבני, שהסכימו למסור לו, כמעט הכל, הרבה מעבר לכל ראשי הממשלה מקודם, והוא לא חתם על כלום, לא הסכים לכלום ומסקנתו היתה - "לא נכיר במדינה יהודית" - אז על מה עלינו לדון ועל מה עלינו לחלום. אולי על "מזרח תיכון חדש" - שנשיאו יהיה שמעון פרס - אולי בעוד 50 שנה - אולי?
למען ההיסטוריה כדי לציין כי החלטת האו"מ 181 שדיברה על חלוקת הארץ לפני פרוץ מלחמת השחרור - דיברה במפורש על חלוקה למדינה יהודית ולמדינה ערבית ולא מדינה פלסטינאית.
כלומר: אם ישראל תהיה מוכנה להתפשר על הקמת מדינה פלסטינאית, הפלסטינאים לא מוכנים להתחייב על מדינה יהודית - כלומר נסיגה חזרה למצב שלפני מלחמת השחרור.
אסור לשכוח - מלחמת השחרור, נכפתה על הישוב היהודי עם פלישת צבאות ערב מכל הכיוונים (צפון, דרום, מרכז), בתקווה לחיסול ישראל - שהיתה מטרתם העיקרית וחלוקתה בין סוריה, מצרים וירדן.
כלומר: מחד מלחמת השחרור - עדיין לא הסתיימה ואנחנו עכשיו בשלבים ג-ד למאבק לעצמאות ומאידך הערבים שמסביב כולל הערבים שבתוכנו - עדיין מקווים ושואפים לחיסול ישראל.
על רקע זה ניתן להבין את הבכי המזויף והחוצפני של "יום הנכבה", שערבי ישראל וחבריהם מסביב, מתעקשים לקיים.
צא ולמד את האבסורד - ארצות ערב, יוצאות למלחמה במטרה להשמיד את הישוב היהודי והמדינה שהכריזה על עצמאותה, וכשהם מובסים, מוכים, מושפלים - הם מייבבים ובוכים על הפסדם - כיום שואה פלסטיני.
בין הטענות החביבות על השמאל הישראלי, חוזרת על עצמה המנטרה השחוקה שעלינו להציג "אופק מדיני".
ובכן - "אופק מדיני" הוא במידה רבה אשלייה וטעות אופטית מדינית פוליטית.
"אופק" - לכל מי שמתמצא בניווט, בקרקע, באוויר ובים, מודע לכך שמדובר בקו דמיוני, היוצר טעות אופטית, שכן ככל שאתה מתקרב אליו, הוא מתרחק ממך וכך אתה ממשיך לקו האופק החדש.
לכן כל הפרשנים המומחים והפוליטיקאים המבקשים מישראל להציג "אופק-מדיני", מוטב להם לשנות את הפזמון ואת מילות השיר. מוטב, שיראו את המציאות, הריאליטי, בה נמצאת ומתפקדת מדינת ישראל באיזור זה ולהעריך מחדש אם מי יש לנו עסק.
תכנית אובמה או המתווה החדש שלו למזרח התיכון - יפה מבחוץ ונותן כותרות יפות. למה הדבר דומה - למתנה חג ארוזה יפה וכשפותחים אותה, רואים קופסה גדולה ובתוכה קופסה קטנה יותר וכך הלאה, כמו בובת "באבושקה" שמתקלפת ומורכבת מחלקים קטנים.
ומה אומרת התכנית הגרנדיוזית הזאת של הממשל והמומחים האמריקאיים:
א. מדינה פלסטינית ליד מדינת ישראל, ללא צבא וברצף טריטוריאלי.
ב. חילופי שטחים.
ג. ויתור על זכות השיבה - אלא לגבולות 67 בלבד.
ד. נסיגת ישראל לגבולות 67.
ה. הורדת התנחלויות.
ו. ירושלים - מחולקת לשלושה חלקים:
1. מזרח ירושלים - בירת פלסטין.
2. מערב ירושלים - בירת ישראל.
3. האגן הקדוש (הר הבית) וחלקים מהעיר העתיקה - בחסות האו"מ עם דגל האו"ם וכנראה גם באבטחת צבא יוניפיל.
ובכן רבותי: זאת תכנית, למשחק אקדמי ללימוד באוניברסיטה על ממשל ועבודות סמינריוניות לסטודנטים.
אם אובמה - יוכל להצביע על עיר בירה בעולם שמחולקת לשלושה ומהווה בו זמנית בירה של שתי מדינות + איזור מפורז בשליטת האו"ם + המשמר השוויצרי לשמור עליו, נוכל לדבר ולדון ברצינות.
לעניין זה רומא לא מהווה דוגמה למרות שהוותיקן הוא בבחינת מדינה עצמאית בתוך העיר רומא.
והנה השאלות לניתוח ודיון בסוגיית המתווה האמריקאי של אובמה.
א. האם ישראל תסכים לנסיגה לגבולות 67 - לאור האיום האסטרטגי והביטחוני על ישראל.
ב. מה לגבי גושי ההתיישבות הגדולים לגביהם יש הסכמה שיישארו במקומם לפי "מפת הדרכים".
לגבי המאחזים הבלתי חוקיים - יש להורידם מיידית מאחר והם פוגעים בשלטון החוק. ויתירה מכך, פגיעתם רעה יותר בישראל כמדינת חוק, מאשר בפלסטינאים.
ג. אם לפלסטינאים מגיע רצף טריטוריאלי - גם לישראל בין הישובים והגושים כמו ירושלים, מעלה האדומים - מגיע רצף וביטחון.
ד. לאיזה חלופי שטחים הכוונה ואיפה?
ה. האם נסכים לחלוקת ירושלים - אחרי ששחררנו אותה במלחמה שלא אנחנו יזמנו ב-67.
ו. מתי תקום ממשלה, שתסכים ותאשר את מתווה אובמה?
ז. בינתיים נשאר פתוח - אתם תחליטו.
מסקנת ביניים: בשלב זה, נתניהו עמד איתן מול אובמה וממשלו - גילה מנהיגות כנדרש, ולא שכח שהוא מייצג את הימין - הלאומי. על הציבור להבין - גוש הימין ניצח ובגדול בבחירות האחרונות. גוש "קדימה" - שמאל הפסיד בגדול, על רקע זה נראית הביקורת שלהם והדרישות שלהם, במיוחד בתחום המדיני כמגוחכות ודומות לטיפוס על קיר חלק - לאור הכישלון הטוטאלי שלהם להגיע להסדר עם אבו-מאזן לאחר דיונים מרתוניים של שלוש שנים.
יש לתת לאידיאולוגיה של הימין - זמן ומרחב כדי לראות עם יצליחו להוציא אותנו מהסבך.
לדעתי האישית - אין כל סיכוי בדור הזה ובדור הבא להגיע לשלום אמת או שלום בר-קיימא.
המכסימום שניתן לשאוף אליו - הסדר מדיני, בלחץ אמריקאי, מעין הודנא לטווח ארוך, משהו בנוסח המקורות - "ותשקוט הארץ 40 שנה". כאשר ה-40 שנה היא כמובן מטפורה, כדי לא להרוס את הפסוק.
ובאשר לתקשורת: היא לא מפרגנת לביבי, כי גם הפעם לא שיחק ולא רקד לפי המנגינות שלהם הציפיות ממנו - היו בכיוונים שונים, מהתנהלותו, רעיונותיו ושאיפותיו - ולכן המסע האנטי-ביבי ימשך גם בעתיד.
נקווה שהוא לא ישבר ולא יוותר.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
