או שאין כבר מי שזוכר אותה,
ויגיד את דברו על רגעים שקפאו בזמן
כי הם היו ואינם.
מלים חדות כסכינים. יצחק גנוז משורר זמנים אבודים, רוצה שעט המשורר שבידיו תהפוך לעט של הנצחה, לא לתת להשכחה למחוק עולם ילדות ועולם של זיכרונות קסומים. החשש מאובדן הזיכרון מעיק על יצחק גנוז, והוא רואה בכתיבה שלו שליחות, מחויבות להנציח מה שהיה, את דמויות העבר, את זכרון הוריו.
האם מתוארת בחלק מן השירים כפליטה על האנייה "אקסודוס" - ויש בספרו של גנוז, צרור שירים על חוויות העולים בספינה, תיעוד נדיר. האם מתוארת בשירים כמעצבת דרך, כבונה את רוחו של הילד. גנוז מתאר אותה כדמות אלוהית, האם עולה כדמות על טבעית מן הים של תל אביב:
על חולות תל אביב עלתה מהים
עיפת נדוד, גאה, נוגה ונרדפת.
אור יקרות, המית גלים,
שמש גדולה, רחומה מלטפת.
האם עטופה בצעיף- פאטשיילה, כרבקה בשעתה בהכירה את יצחק. העולם כאן קרוב, זו מולדת, אבל יש תחושה של ריחוק, וגנוז רוצה ליצור גשר. לתת לאותו צעיף להמשיך להעניק צל לדור החדש. צעיף של אהבה מחודשת. בתום השיר יש תחושה של העברת הלפיד מדור לדור:
צנת ים ענגה בשולי שמלתה
כנפות הפטשיילה ברוח,
"הבאתי עמי גם דורות אבותי
על נחלת אדמתנו לנוח".
גנוז יודע להעביר את רוח הזמנים ההם, את דיוקן הדמויות שעיצבו דור שלם. בלב שבור הוא אוחז בעט ומבקש לתעד גם את האימה של השואה, את הרצון לשמור על צלם אנוש, את הסבל הנפשי שהכה ושבר לבבות ונפשות:
מחנה ברגן בלזן שנתים לאחר השחרור.
גבהי לילה מבעד לחלון של צריף בית החולים
שמים סמורי כוכבים.
העולם אינו רך, העולם אינו עדין, גם הכוכבים אינם מבשרים חלומות, כמו בשיריו של ביאליק. הביטוי "סמורי כוכבים" מתאר עולם של בהלה וסיוט. מציאות דוקרת.
עולם הילדות שלו קשה לתיעוד, וגנוז מבקש לספר בכאב סיפור המרדף של הנאצי אחר הילד ויטק, והלב מתקשה לשאת בתמונה המצמררת:
את בתי הסמטה אופף,
לארך הביב הפתוח קלגס
אחרי ויטק הנער רודף.
ההתעללות של הקצין הנאצי מתוארת באמצעים אמנותיים, אבל הלב מתקשה להאמין. זו עדות של הנער שהוכה וזו עדותו. הצעקה מרחפת באוויר. הגבורה הרוחנית במחנות, היכולת לשמור על השפיות. השיר כמו מסתיים באווירה של בלדה ובמלים עדינות, אך המסר מעבר למלים קשה מנשוא:
מבעד לחלון ליל שקט וסהור
בתם עדן קרח וכפור.
רוח אביב גולשת פנימה,
מחנה ברגן בלזן. צריף בית החולים
שנתים לאחר השחרור.
העדויות על הילדים המוכים ונותרים ללא מגן הן צוואה לכולנו, כמו למשל העדות על הילדה שנותרה ללא מים, ללא רשות לגשת לבאר:
ובקשה הילדה מים לשתות
גרונה נחר ולשונה מתיבשת,
הצביע הגרמן על אקדחו המכון
"אל זאת הבאר לא לגשת!"
המסע בקרונות המוות לא נמחק, וגנוז מתאר רגעים ששרדו בזיכרונו:
מתוך האשנב המסרג של הקרון החתום
בקעה צויחה קולנית מצמררת,
קולה של אשה אל מרחבי היקום
מתוך רכבת משלגת, דוהרת.
שירתו של גנוז מתעדת ימים קשים בגטו, הלבטים אם לעלות לארץ או להישאר ולקוות לטוב. כיום ממרחק של שנים, התיעוד נוקב, חושף מכאובים ונפשות במצב שקשה לשפוט:
"אבא אמר, יש לקום וללכת,
עננים על ראשנו - גמגם השכן,
והדרך לארצנו ארכה, מפרכת
ולנו לא מטה, לא מגן".
הימים שחלפו היו קשים, והזוועות מתועדים, והמשורר המתעד הכול לאחר חלוף הכול, מותיר לנו מלים שהן רקוויאם לעבר שחלף, תפילת קידוש החיים לאלה שהיו ואינם:
בלילות אשון חשך, בחשרת צאלים
שדות קטל וספון בים הפתוח,
בהמית רגשות כתפלת עשבים
נשאנו את זכרם עם הרוח.
"על אבני המרצפת שומה לבכות" - זו הצוואה של האם, מחויבות שאינה נותנת ליצחק גנוז מנוח. המשורר מתאר כיצד המרצפות היו העדות הנצחיות, הן אלה שספגו הכול והן אלה שיעבירו הכול לדורות הבאים:
"על אבני המרצפת שומה לבכות"
היתה אמי זכרונה לברכה אומרת,
כפות ידיה פוכרת
נכח אסון, סבל ואות
שבסמטה שלנו
מתרגשים לקרות.
אילו יכול היה, היה גנוז מביא את המרצפות של הבתים להעיד, מה קרה שם, מה עוללו ליהדות שלמה, לאנשים, למורשת, לרוח שלהם?המרצפות ראו הכול והן המעידות על התופת:
הן ראו, שמעו ושתקו,
עליהן צעדנו, דרכנו מסוגר אל סוגר,
רדופי מות, אש, כדורים,
שבלינו הפורחות באביב נעורים.
השירה של גנוז מפגישה את דור שרידי השואה עם דור הצברים שמסמלים את התקומה והישראלי החדש. הנתק בין הדורות נמס לאיטו למשמע סיפורי הגבורה והסבל, והמורשת המשותפת היא שמחברת בין שני הדורות - מסורת ההגדה מדור לדור, השאלה 'מה נשתנה' שמבטאת ביהדות את החובה לספר ביציאת מצרים, את החובה לזכור את העבר.
גנוז חש מחויבות קדושה להנציח את הכול:
לזכר כל מתי אכתב מלים
והם יפים וטובים כמלים עצמן,
והם יעברו לפני כל אחד בנתיבו
כמו פתיל חייהם
שחנן אותם אלקים וחנן גם אותי
להיות אתם, לשהות במחצתם.
כך כותב המשורר בהתרגשות: "לחש הפליט ליפה הבלורית/ "את הילה הזה אנוכי שומע/ והוא נשתנה מכל הלילות"/ ואחרי עוד שלב של התקרבות יש נכונות של הצבר לקראת הפליט:
"בוא איתי, אחי", הזדעק לפתע/ וטפח על גב הפליט השחוח/ ריצה קולנית, דממה אימתנית/ טללי לילה הבהיקו באש ובחוח".
יחד הם מחפשים דרך- והבחירה סמלית: הצמחייה עבותה, יש חושך אך הכיוון ברור:
"זה השביל המוביל לירושלים".
שיר אחד מתאר את החוויות מסיפונה של אקסודוס, והמשורר מתאר את המעמד נורא ההוד כמסמל חזרה למעמד הר סיני. הארמדה הבריטית צרה על ספינת המעפילים, והעשן מזכיר את עשן הר סיני:
"צריבת העשן בפנים לוהטות/ משחתות הארמדה כיבו האורות".
המעפילים ששרדו את השואה חשים שהם במעמד היסטורי ומצפים לנס: " יערות עבותים מעל עפר עצמותינו/ ורק לנו נדמה ברגע הזה / כי שרדנו".
ההצלה מתוארת כמעשה על טבעי שמוליך עד ימי דור המדבר שהגיע לארץ:
"אין יודע איך ומדוע/ ונאכל את הלחם ונשתה את המים/ וננשום מלוא הלב וחזה/
את ליל הנס והפלא הזה".
יצחק גנוז יודע שהמלים לא תעמודנה במלאכה הכבדה הזו לתאר זוועה שמעבר לבינת אנוש. והמלים שלו
נותרות כואבות, חדות, שורטות. כך הוא כותב, וזאת אסור לנו לשכוח:
אנחנו שרדנו כדי לספר,
האמנם נדע לספר?
כי דלה השפה, ואזלה המלה,
קפאו השפתים מדבר.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
