עוד לא יבשה הדיו מהתחקיר של צה"ל על האירוע, ועדיין לא ברורים פרטי המקרה הנורא, וכבר לגרוסמן יש את כל הידיעות כדי להסיק מסקנות נחרצות הן לגבי האירוע והן לגבי המדיניות הישראלית בכללותה ? כפי שהוא ביטא זאת בעיתון מעריב, ב-11 ביוני 2006, בעמוד 5. על-פי התגובה המתלהמת של גרוסמן דומה כי מדינת-ישראל פועלת אוטומטית ללא שום קשר לפעילותם של ארגוני הטרור בעזה, וללא שום קשר לסבלם של אזרחים ישראלים בגין פעולות הטרור האלה הנמשכות כבר 5 שנים.
במהלך החודשים האחרונים נורו מאות קסאמים לעבר ישראל ומאות פגזי מרגמה נחתו על תושבי הנגב. גרוסמן אינו שואל את עצמו, או את הפלסטינים, מה לכל הרוחות רוצים הפלסטינים לאחר היציאה הישראלית מעזה? או, על עוד איזו נסיגה מעזה הפלסטינים מדברים שממש דחוף להם להשבית את חייהם של אלפים מתושבי הנגב באמצעות פעולות טרור אכזריות? גרוסמן במאמרו במעריב בחר בדרך הקלה, בכך שהוא הפך את "התוצאה" ל"סיבה", בדומה לפלסטינים הטוענים שהגדר הביטחונית היא הגורמת לפעולות הטרור נגד ישראל, אך הם מתעלמים במזיד מכך שהגדר-הביטחונית היא התוצאה לטרור הערבי כלפי מדינת-ישראל ותושביה.
אותם "חבורה של אנשים ביטחון" שגרוסמן כל כך מיהר לנפנף בזלזול, הם אותם אנשים המעניקים לגרוסמן את השקט כדי שהוא ינהל את חייו ללא פחד ? כאדם, כיהודי וכישראלי. אליהם מתווספים עוד אלפי "ביטחוניסטים" ששוברים את הראש מה עוד ניתן לעשות כדי שדויד גרוסמן ימשיך לכתוב ספרים משובחים ככל האפשר. אך, גרוסמן בחר בדרך הקלה, בניגוד לכל היגיון, כאילו הסכסוך הערבי-ישראלי התחיל באירוע האחרון על חוף עזה. ויחד עם זאת, הצביעות של גרוסמן זועקת לשמים - ואולי דבריו ראויים לביקורת נוקבת יותר - שכן, במהלך החודשים האחרונים נהרגו כמה וכמה פלסטינים ? חפים מפשע ? בגין פעולותיה של ישראל נגד משגרי הקסאמים. אך גרוסמן החריש כל עוד מספרם של ההרוגים החפים-מפשע באירוע בודד "לא עבר את הגבול הנסבל" לקיבתו הרגישה.
התגובה המהירה, המהירה מידי, של גרוסמן דומה היא מאוד לתגובתו של הסופר מאיר שלו לפרשת "הכנר במחסום" בעיתון ידיעות אחרונות[1] בחודש בנובמבר 2004. גם אז, קשר מאיר שלו את האירוע של "הכנר במחסום" לפרשת הקצין שנאשם בוידוא הריגה של הילדה בעזה.
לא רק שהתברר שהכנר כנראה ניגן מרצונו, אלא התברר שהקצין חף מכל פשע, ונרקמה נגדו עלילה זדונית ומבישה בעידודה המתלהם של התקשורת הישראלית. על כן, צריך להגיד לגרוסמן ודומיו - חכמים, היזהרו מאוד מאוד בדבריכם.
האירוע המצער על חוף עזה אינו תבוסה לערכיה וליסודות המוסריים של מדינת-ישראל, כפי שכתב גרוסמן. אלא, האירוע הזה חשף, שוב, את התבוסה האינטלקטואלית של כמה ישראלים הממהרים לשפוט את מדינתם עוד לפני שנודעו כל הפרטים לאשורם. גרוסמן נהג כמנהגו של בית-דין-שדה, דהיינו המהירות בה מבוצעת ההוצאה-להורג חשובה יותר מהאמת העובדתית הדורשת קצת יותר כלים מאשר התלהמות פסדו-אינטלקטואלית מרוחה על עמודי העיתון.
אך כמו במקרים דומים, המהירות של התגובה, בדרך כלל מציינת גם את המהירות בה המגיב חוזר לקונכייתו החמימה - כפי שאירע גם בפרשת "הכנר במחסום" ובפרשות אחרות, שבסך-הכל שיחקו לידיה של התעמולה האנטי-ישראלית.
----------------
[1]מאיר שלו, "בסוף הכינור מנצח", ידיעות אחרונות - מוסף לשבת, 26 בנובמבר 2004, עמוד 1.
ד"ר יוחאי סלע מתמחה בחברה, פוליטיקה ותקשורת במזרח-התיכון.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
