ניצול, קיפוח ומה שביניהם 

הוא ישב אל השולחן, אור השמש התל אביבית נשפך אל החדרון שנקרא משרד ורק המזגן הציל את גופה המזיע מלזעוק. ההמתנה לתורה בחום המסדרון גרם לה לעצבנות קלה. היא גם ידעה שהפגישה הזו לא תביא לה את התוצאה המיוחלת שהיא מקווה לה. אם כך, למה היא שם? כי היא מנסה. מנסה להגיע לתוצאה ויודעת להפיק תועלת מכל דבר. אך, עכשיו, היא לומדת להפיק תועלת מהטוב למיטב. עד עתה, כך הבינה, היא בחרה בין טוב ורע. עכשיו, שהיא יודעת שהכל פועל לטובתה, היא בוחרת בין טוב למיטב.
ראשו היה כפוף כשקרא את הניירת שעל השולחן. הוא חייך ואמר שהוא מתנצל על העיכוב. הגיש לה סוכריה. היא שאלה אם הוא מתגמל אותה על שהיתה ילדה טובה וחיכתה בסבלנות? הם צחקקו. היא שאלה אותו אם זהו תפקידו היחידי או שהוא ממלא תפקידים נוספים.
הוא ענה בחיוך קל "יש לי עוד תפקידים ובגלל שאני בתל אביב, אני מנוצל גם לתפקיד הזה... "
"אתה יודע שזה מושג שגוי..." היא אמרה בנימה מערבת חצי שאלה וחצי אמירה קובעת.
"מה זאת אומרת?" הוא שאל בחיוך גדול יותר שהסתיר מבוכה, כאילו נתפס כשמכנסיו מורדים.
"אין דבר כזה מנוצל... זה מושג שגוי." היא ענתה בקביעה נחרצת, יודעת שישאל, איך זה יתכן...
"אבל, איך? למה?" עננה קלה מחקה את החיוך משפתיו כשהמבוכה הפכה לדאגה
"כי אתה נותן את מה שאתה רוצה לתת. אי אפשר לקחת ממך מה שאין בך לתת." עכשיו החיוך עבר אל פניה.
"אבל, לפעמים אני מחוייב, מוכרח" הוא ענה בהתגוננות להצדקת טענתו.
"ואז, אתה נאלץ לתת, הא?" היא חיזקה אותו.
"כן." הוא הרגיש הקלה שהיא מבינה ונשף החוצה את קיר ההתגוננות
" אם כך, אתה בוחר לעשות משהו.. אתה בוחר לתת. למה אתה לא רואה את בחירתך?" חיוכה הפך לשובב ומקניט.
"כי אני לא רוצה לעשות. אני עושה משהו שאני חייב ומוכרח לעשות. זה לא מרצון חופשי..." הוא החל להתרגז.
"אבל, הבחירה היא אם לעשות או לא..." היא ענתה בחיוך מרגיע. מבהירה את השימוש ביכולת הבחירה.
"את מתכוונת שאני בוחר לעשות למרות שזה משהו שאני לא רוצה לעשות?" הוא שאל בתמיהה והיא חייכה כשהואר.
"בדיוק. ולדעתי, עליך לתת לעצמך קרדיט שאתה בוחר לעשות. אני בטוחה שזה מרצון טוב." היא העמיקה את הרעיון והרגישה שמחה.
"אני מבין... כי כשאני אומר שמכריחים אותי, אני נאלץ לעשות ואז, אני לא מרגיש טוב עם העשייה... אני לא מודע לרצון הטוב שבי כי זהו לא מה שהייתי רוצה באמת לעשות" הוא החל להטמיע את הרעיון
"ואחר כך, אתה מרגיש מנוצל ומי שמרגיש מנוצל אומר בעצם שהוא מקופח." היא הדגישה את סוף המשפט וידעה שיעלה מנגד דימוי "חזק" הממשיך את הקו המתגונן והמציג "אני לא פראייר."
"לא... אני לא מקופח. אני יודע לדרוש בחזרה. בהתאם." הוא ענה בנחישות ואף חייך חיוך מנצח והוסיף "אני לא פראייר, אני מעריך את עצמי."
"מעריך את עצמך, כן. אבל, עדיין צריך להלחם/לדרוש את מה שמגיע לך לקבל. ואם אתה לא מקופח ולא מנוצל, למה אתה נוהג לומר שמנצלים אותך?"
הוא הרהר לשניה וענה בשקט, מרים את גבותיו "סתם הרגל... לא עצרתי לחשוב על זה או על המשמעות של המילה הזו"
"ותתאר לך איך היית מרגיש במהלך חייך אם היית מפרגן לעצמך על בחירותיך המאולצות שגרמו לך לדרוש מאחרים בהתאם לנתינה שלך כדי לא להיות פראייר ולקבל כפי שאתה מאמין שאתה ראוי לקבל. לא היית יותר מאושר מעצמך?"
"כן. זו גישה אחרת לגמרי. רגע, ואם אני בוחר לעשות, גם את מה שאני לא רוצה, ונותן לעצמי קרדיט על הבחירות שלי, זה אומר שמצד שני לא הייתי צריך לדרוש את מה שמגיע לי? אז איך הייתי מקבל? כמובן מאליו? איך אני יכול להאמין לזה?"
"כרגע אתה לא יכול להאמין כי ניסיון החיים שלך מחזק את הדרך שלך אך, כשאתה לא מאולץ/נאלץ לעשות כרצון האחרים, אתה לא צריך לאלץ/לדרוש/להכריח אחרים לעשות כרצונך. זה היופי בלקיחת אחריות אישית. כל אחד חי את חייו בשלום עם עצמו ולכן, גם עם האחרים. ללא מלחמת האילוצים, קונפליטקים של רצונות, מה שנותר לך לעשות זה להטיב את הטוב שבחייך במקום להלחם עליו. תוכל לקבל את הטוב מאחרים כפי יכולתם ועדיין להרגיש טוב עם עצמך. זו, הערכה עצמית עם ביטחון, כי כפי שאתה מודע לרצון הטוב שבך ומאמין לעצמך כך, אתה מסוגל לזהות גם את הרצון הטוב שיש באחרים. אז עכשיו תשאל את עצמך אם אתה מאמין? בעצמך, באחרים? שתקבל כראוי באופן טבעי, ללא אילוצים, ללא הכרח, ללא דרישות? האם אתה מסוגל ורוצה לצאת ממלחמת ההישרדות?" היא חייכה והוסיפה "ותמשיך לחשוב למה אתה משתמש במילה הזו, ניצול? שם מסתתרת התשובה."

אני יכולה להפוך מיצור טבע הפועל מהישרדות ליוצרת מודעת הפועלת מחיוניות רצונותיי
כשאני נאלצת ומחוייבת להגיב לנסיבות חיי, אני לא יכולה ללמוד מהחיצוני כדי להתפתח וגם לא יכולה לבקש עזרה כי אני מוגבלת בתחומי
אך, מכיוון שאני רוצה, אני עושה את זה לבד ולא פעם בבידוד מחוסר ברירה.
כשאני מרגישה, מבינה ורואה בצדק שאני בעצם קורבן של נסיבות החיים,
אני חווה את חלון ההזדמנויות שלי סגור או נסגר לי בפרצוף שוב ושוב,
לפעמים בתחום אחד ולפעמים בתחומים רבים
מעגל קסמים ללא מוצא המעמיק את חוסר הביטחון, הבלבול, הספק והתהייה העצמיים והמשריש דימוי עצמי נמוך
הדרך לפתוח את חלון ההזדמנויות שלי היא להפוך את עצמי מקורבן לניצולה המצילה את עצמה
ואת זה אפשר לעשות רק מאהבה
המאפשרת לי כניצולה לסגור מעגל עם טבעי ההשרדותי ולהפוך ליוצרת מודעת