היום הייתי עם הבת התינוקת שלי בגן השעשועים. אין ספק שהיא מאוד נהנית מהלונה פארק שיש לה שם ואילו אני צריכה ללמוד לשחרר ולסמוך עליה שהיא תדע להזהר וגם אם תיפול הרי שזה חלק מההתפתחות שלה וחלק ממהלך החיים בכלל. בכל פעם שהיא מטפסת עוד שלב במתקן אני נעה בדילמה בין לאפשר לאינסטינקטים הטבעיים שלי לצעוק לה "תזהרי" על כל צעד ושעל ולקחת אותה בידיים לכל מקום, לבין להתאפק, לתמוך בה קצת יותר מרחוק ולתת לה להתנסות, ליפול ולקום.
אך לא על כך ברצוני לכתוב לכם הפעם. בכל אופן באותה הפעם עליה אני כותבת עכשיו, בתי שרק לפני חודשיים למדה בכלל ללכת הלכה לכיוון המגלשה וטיפסה על הסולם הקטן לאט לאט וברגליים כושלות. רגליה הנעולות הסנדלים ורודים, מתוקים וזעירים החליקו מדי פעם על שלבי הברזל , מעבירות את כובד האחריות לזרועותיה וידיה הזעירות שתמכו במשקל גופה לבל תיפול. למרות המאמץ שלה ניכר היה כי היא מאוד נהנית. מאחורי התינוקת שלי עמדה ילדה נוספת, אמנם צעירה ממנה בכמה חודשים אבל מפותחת הרבה יותר מבחינה מוטורית. היא גם רצתה לטפס בסולם כדי להגיע למגלשה הנכספת, אפילו מאוד מאוד רצתה. לא היתה לה סבלנות לחכות עד שהילדה שלי תסיים את הטיפוס האיטי ולכן פצחה בטיפוס נמרץ על הסולם. אך אבוי, כשהגיעה לשלב השלישי נתקלו ידיה של הילדה בנעליה של בתי ומבלי משים דרכה בתי על ידיה הקטנות של הילדה מאחוריה. הילדה קפאה על מקומה ,המתינה שניה המומה מעוצמת הכאב שפילח את ידיה ופרצה בבכי קורע לב, כשאמה לוקחת אותה בזרועותיה ומנחמת אותה בנשיקות ובחיבוקים.
הבת שלי שלא הבינה על מה כל המהומה המשיכה בטיפוס האיטי והזהיר שלה עד שהגיע לראש המגלשה וגלשה מטה בתרועת נצחון תוך כדי אנחת רווחה שלי שהכל נגמר בשלום עד לטיפוס הבא.
בתי נחתה על 2 רגליה השמנמנות וצעדה לה בבטחון תוך מעידות בלתי פוסקות אל הסולם כדי לחזור על ההרפתקה שוב. היא הניחה את רגליה על הסולם הקטן ופצחה שוב במסע טיפוס לעבר המגלשה.
בינתיים התינוקת השניה הפסיקה לבכות וביקשה לרדת מזרועותיה של אמה כדי להצטרף לטיפוס ולהנות מהמגלשה. הפעם היא עמדה וחיכתה בסבלנות רבה עד שבתי סיימה את מלוא הטיפוס והתיישבה לאחר כבוד בראש המגלשה. רק אז היא החלה לטפס והגיע צ'יק צ'ק לראש המגלשה, נאלצת להמתין שוב לבתי שלא מהרה כל כך לגלוש.
אמה של הילדה הסתכלה עלי, וחייכה "היא לומדת מהר" אמרה לי.
באותה השניה הרגשתי שקבלתי מכה עם פטיש 5 קילו בראשי ונפל לי האסימון!!! תובנה חדשה וברורה פילחה כמו ברק בלילה שחור את עמקי תודעתי.
לילדה הספיקה התנסות אחת ויחידה כדי להבין שזה כאב, הפיקה לקחים ולא חזרה עליה שנית. אז מדוע אם כך אני המבוגרים "מכניסים את ידינו לאש" פעם ועוד פעם ועוד פעם, נכווים, כואבים וחוזרים על הטעויות שוב ושוב. האם אנחנו המבוגרים נהנים להכאיב לעצמנו, האם אנחנו לא לומדים, האם אנחנו מפיקים מכך הנאה או רווח כלשהו או שאולי אנחנו פשוט מזוכיסטים?
זה מזכיר לי שעבדתי עם נשים מוכות שלא פעם ולא פעמיים חוו אלימות פיסית, מילולית ונפשית מבני זוגם. בכל פעם הם חשבו שמגיע להן, שזו אשמתן, שאם לא היו עושות כך או אחרת לא היו חוטפות. בכל פעם הן מנסות לרצות את בני זוגן האלימים והתובעניים ומוכנות שיתייחסו אליהן בצורה כזאת.
בכל פעם הן ניכוות, מתייסרות שוב ושוב ושוב ולא לומדות.
אמנם נשים מוכות זה מקרה די קיצוני אך בפועל זה קורה לכולנו. חברים וחברות שפוגעים בנו בכוונה או בלי כוונה, דפוסים ודינמיקה במשפחה המורחבת שלנו שגורמים לנו לחוש ממש לא בנוח, עבודה שאנחנו ממש סובלים בה, בוס שיורד לחיינו, קולגה מציק וכו'...
גם אני מוצאת את עצמי לפעמים במערכות יחסים שגורמות לי להרגיש רע עם עצמי. אני מוצאת את עצמי "נעקצת" שוב ושוב ושוב אך בכל זאת נותנת צ'אנס נוסף, קרדיט, מוחלת וסולחת עד העוקץ הבא מאותו אדם. אני משכנעת את עצמי שזה בסדר, שאולי זה בכלל באשמתי, שצריך לקבל הכל באהבה בכל מצב ולספוג יחס לא מכבד. אך בד בבד אני גם קצת כועסת על עצמי שאני נשארת שם, שאני מאפשרת שיתייחסו אלי בצורה כזאת ושאני במקרה הזה לא מעמידה גבולות ברורים. אני שואלת את עצמי למה אני מאפשרת לעצמי להיות מושפלת ע"י מישהו אחר ולאן נעלמה כל האסרטיביות שלי שצמחה בשנים האחרונות כמו פרח במדבר.
בהיתי כמה שניות בחלל האויר בעוד התובנה הזאת מחלחלת בכל נימי נשמתי, מחלחלת בכל תא ותא בגופי ונצרבת בתודעתי. הבטתי בילדה הקטנה הזאת שלימדה אותי שיעור חשוב מאוד של המנעות מכאב והתחלתי לעשות חשבון נפש נוקב עם עצמי. החלטתי שלא עוד!!! אני לא ארשה לעצמי לחטוף עוקצים ועקיצות מאנשים אחרים, אני לא ארשה לעצמי להיות מושפלת.
ואתם??? איפה בחיים שלכם אתם חווים את אותו הכאב שוב ושוב ושוב? מה לא עובד טוב בחיים שלכם? מדוע אתם מאפשרים זאת ואילו אמונות גורמות לכם להמשיך בכך?
מתקשים לרדת לשורש הבעיה? לא מצליחים לזהות את האמונות, הדפוסים וההרגלים שמאפשרים לכם לכאוב שוב ושוב? לא מצליחים לעשות שינוי? בשביל זה אני כאן!!!
ממני
צילה שנהר
מומחית לייעוץ אישי ובינאישי. משלבת שיחות טיפוליות עם רפואה משלימה לנוער ומבוגרים. מנהלת פורום ייעוץ בBWOMAN, מרצה ומעבירה סדנאות מנהיגות.
050-6402526
http://www.tzila.co.il/ צילה שנהר - מומחית לייעוץ אישי ובינאישי. משלבת שיחות טיפוליות עם כלים מרפואה משלימה לנוער ומבוגרים. מטפלת גם און ליין בארץ ובחו"ל. מעבירה סדנאות והרצאות התפתחות אישית ופתרון בעיות.
050-6402526
http://www.tzila.co.il/
פורום http://www.bwoman.co.il/forums/forumdisplay.php?f=83
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
