שנותי הראשונות בלוס אנג'לס של אז לא היו קלות. הקהילה הישראלית היתה אז זעירה, והתיירות מישראל כמעט שלא היתה קיימת. עתונים ישראלים לא נמכרו אז בעיר, והייתי סמוך על רחמיו של אבי, שמפעם לפעם היה שולח לי חבילות של עתוני "מעריב" בדואר ימי. כתוצאה מכך, העתונים הישראלים שהייתי קורא היו כבר בני ששה, שבעה חדשים כשהגיעו לידי. שיחות טלפון לישראל עלו אז כדולר לדקה, וזה בזמן ששכר המינימום (אותו השתכרתי כסטודנט) עמד על $1.25 לשעה. זה הפך אותן ללוקסוס שאדם במצבי לא יכול היה להרשות לעצמו, וזכורה לי רק שיחה אחת לישראל, ביום בו פרצה מלחמת יום כיפור.
לאחר שבע-שמונה שנים בארה"ב נוכחתי ששליטתי בעברית המדוברת מחלידה והולכת. כשמפסיקים להשתמש בשפה - ואפילו היא שפת-האם שלך, בה השתמשת עשרות שנים - אתה מתחיל לחשוב בשפת המדינה המארחת (במקרה שלי, אנגלית), וכשאתה נדרש לפתע לשוחח בעברית, אתה מוצא עצמך מתרגם את דבריך מאנגלית לעברית. במילים אחרות, העברית יורדת לרמת שפתו של עולה חדש.
קצת לפני שהצלחתי לשכוח את השפה העברית החלו ישראלים נוספים לעבור לכאן, והקהילה הישראלית בלוס אנג'לס צמחה ועלתה. מספרים מדויקים אין לאף אחד, אך ההערכות האופטימיסטיות ביותר הן שכ-200,000 ישראלים חיים כיום בעיר. ענפי תעסוקה רבים נשלטים בידי ישראלים, ויש שכונות בעיר בהן שומעים בעיקר עברית. התנופה העסקית הישראלית הביאה לשינוי בציביון העיר, ובעוד שעד תחילת שנות ה-80 אי אפשר היה למצא דירות עם מרפסות בלוס אנג'לס, היום שולטת הארכיטקטורה הישראלית בעיר - לטוב ולרע. למרות שאני מתגורר באזור בו אין נוכחות ישראלית גדולה, קיימות ארבע מסעדות ים-תיכוניות (שווארמה, חומוס ופלאפל) ברדיוס 2 ק"מ מביתי. אמנם לא כולן ישראליות - קיימת הגירה לא קטנה של של לבנונים לעיר.
אך את השינוי הגדול הביא האינטרנט.
שיחות הטלפון לארץ הוזלו לאין שיעור, והיום ניתן לצלצל לארץ ב-2 סנטים לדקה , ואפילו חינם לאלה שמשתמשים בטלפון-אינטרנט. בנוסף לאימייל ולצ'אט, ניתן לצפות היום בערוצי הטלוויזיה הישראלים בזמן אמת באינטרנט. עבור משפחות ישראליות רבות הנמצאות כאן, אין הבדל גדול ב"ישראליותם" לעומת קרוביהם וחבריהם הנמצאים בארץ. הם יכולים לחיות את ההוויה הישראלית בכללותה - לקרא את העיתון הישראלי היומי עם ארוחת הבוקר, לנהל עסקים עם ישראלים אחרים כאן ובארץ במשך היום, לשוחח שעות עם אמא או אבא בארץ, ובערב לצפות בערוצי הטלוויזיה הישראלית.
אך מה עם המחוייבות לאידיאל הציוני? האם הם, כפי שאמר פעם יצחק רבין, "נפולת של נמושות"? לאלה שמילאו את חובתם הלאומית ושרתו בצבא ובמילואים, התשובה פשוטה. הם אינם שונים מחבריהם שנשארו בת"א, הרצליה ונתניה. הם חיים את אותם החיים ומשתתפים באותה הוויה ישראלית, למרות שהם משלמים את מיסיהם לרשות מיסים שונה. הם ירדו מישראל הפיזית, אך לא מישראל הוירטואלית. ד"ר אריק פורסטר עוסק ביעוץ משפטי בתחומי הנדל"ן ומשכנתאות, בנוסף לשירותי גישור ובוררות. הוא מכהן כשופט-בורר עבור רשות ניירות הערך האמריקאית (FINRA).
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
