לודוויג ואן בטהובן ועולם הדממה
מצאתי לנכון להביא את מסכת חייו של אחד מענקי הרוח בכל הדורות,היוצר בטהובן.הרשימה אותי העובדה המרכזית, איך בכוח הרוח הצליח להתגבר על ילדות עשוקה שנחוותה אצלו מצד אביו וכן להתגבר על חירשות שהיא בסתירה גמורה עם כתיבת מנגינות המצריכה שמיעה לכאורה...
מסע חייו המופלא של המוסיקאי- מרגש.איך כוח הרוח גובר על מוסכמות ברורים של "לצורך כתיבת מוסיקה צריך שמיעה טובה..."בעולם הגשמי, מול היכולת המופלאה לשמוע מנגינת מלאכים ,לכתב אותה,לנצח על תזמורת ולקבל תשבחות וזיכרון עד ליצירה מופלאה.
כיצד משפט של נערה עיוורת, עוזרת לחרש המוכשר לצאת מרצונו לקפד את חייו ומביאה אותו לעוצמות וליצירת חייו המופלאה.
ובנוסף נקודת חוסר הסובלנות לחרש ולבעל המום,הגורמת לחברה לא לטפח את עולם הדממה בה מצויים אנשים קסומים,מוכשרים,יוצרים,מתקשרים ומטפלים הוליסטיים "מעולם אחר".כמה מהם מתגברים על מגבלותיהם הפיזיות ונוסקים למיצוי יכולות שהאדם ה"בריא",אינו מתאמץ להגיע לשם-מכיוון שאין לו תמיד סיבה להתאמץ...הוא הרי "מושלם" פיזית...
הסכיתו ושמעו למסע חייו של יוצר קסום:
לודוויג ואן בטהובן חי בין השנים 1770 - 1827.הוא נולד בעיר בון שבגרמניה. אימו נפטרה בגיל צעיר. סבו ואביו היו מוסיקאים; אביו היה מורהו הראשון, ונאמר כי הכריחו לנגן. כשרונו המוסיקלי התגלה עוד בהיותו ילד. הוא נחשב ל"מיכאלנג'לו של המוסיקה", הוא היה אחד מענקי הרוח בכל הדורות. הוא היה מלחין ופסנתרן גרמני ונחשב לאחד מגדולי המלחינים במוזיקה הקלאסית.
בטהובן,היה השני מבין שבעה ילדים שרק שלושה מהם זכו להגיע לבגרות.אביו היה חלש אופי ושתה לשוכרה ,והיה אדם חסר אחריות אשר קווה שבנו יצליח כמו מוצארט. כדי שיוכל להרוויח כסף ,הוא העביד את בטהובן שעות רבות והרחיק אותו מילדים ,סופו,שנפטר ברחוב כתוצאה מאלכוהוליזם.
מגיל ארבע התחיל בטהובן ללמוד לנגן בפסנתר , ובגיל שבע כבר ניגן בפומבי בפונדקים ומסעדות. כאשר היה נער עבר בטהובן ממורה למורה , עד שהגיע למוצארט .
בטהובן ידע שהוא כשרון גדול ורצה לחיות לפי חוקיו וכלליו שלו .הוא היה בעל מזג קשה וסוער והתנהג בגסות אפילו כלפי ידידיו הטובים ביותר שלא היו רבים. הרחקתו בגיל צעיר מילדי השכונה היא זאת שכנראה יצרה את המזג הקשה והסוער שלו. אחיו הביולוגי מעולם לא סייע בידו ובנוסף לכל אלה הוא חש שמחלתו מתגברת. הופיעו כבר תסמינים ראשונים של התחרשות והוא הפך לעצבני ונרגן.
הסימפטומים הראשונים של מחלת האוזניים שהלכה והחריפה הופיעו כנראה בשנת 1798, מהתחלת חרשתו נעשתה המוזיקה שלו עמוקה ורווית כאב.
בשנת 1802 איבד את שמיעתו .היה זה משברו הגדול ביותר .הוא יכול היה לשמוע רק בעזרת קרן (מעין שופר), אותה הצמיד לאזנו. הוא תמיד נשא עימו פנקס, בו יכלו האנשים לכתוב וכך לתקשר איתו. אבל לרוב האנשים לא הייתה סבלנות לעשות זאת וגם לו - לקרוא את תנועות שפתיהם.
מצבו של בטהובן המשיך להידרדר, במכתב אותו שלח אל אחיו נכתב :" אני נאלץ לחיות כגולה. כמעט שלחתי יד בנפשי. רק האומנות שלי מנעה אותי מלעשות כן".
מתוך תחושה שאף אחד לא מבין אותו ואינו רוצה לעזור לו, התכנס בטהובן בתוך עצמו, התרחק מאנשים ונחשב לאדם המתעב בריות. מסיבות אלו הוא שקע בדיכאון. הוא אפילו הכין צוואה מתוך כוונה לשים קץ לחייו.
הישועה הגיעה מכוון בלתי צפוי. נערה עיוורת צעירה, שהתגוררה באותו בית שבו גר, אמרה לו באחד הלילות, בצעקה לתוך אוזניו:
"הייתי נותנת הכל כדי לראות את אור הירח" .
כאשר שמע זאת, התרגש בטהובן עד דמעות, הרי הוא יכול לראות! ובנוסף הוא יכול לחבר מוסיקה ולרשום אותה על הנייר.
ואז כתב את אחד הקטעים המוסיקליים היפים בכל הזמנים: "סונטת אור הירח".
שנים אחרי שהתגבר על הכאב, הסבל והצער, חיבר בטהובן את ה"אודה לשמחה", כסיום לסימפוניה התשיעית שלו, אשר הכתירה את מפעל חייו.
הוא ניצח על הבכורה בשנת 1824, בהיותו כבר חרש לחלוטין ולא שמע את מחיאות הכפיים והתרועות של קהל המאזינים הנלהב.
אחד הסולנים הפנה אותו בעדינות אל הקהל הנלהב, שמחה כפיים ונפנף בכובעים. נאמר שה"אודה לשמחה" מבטאת את תודתו של בטהובן לאלוהים על שלא התאבד בעת חולשתו.
וכל זאת בזכות נערה עיוורת, שנתנה לו השראה ורצון לתרגם לתווים מוסיקליים את אור הירח: קרני אור ירח הנארגים לתוך מנגינה נפלאה
תוך שימוש ברגישותו, הציג בטהובן החרש, באמצעות מנגינתו הנפלאה, אל יופיו של הלילה הרוחץ באור הירח, עבור נערה עיוורת.
ב-26 במרץ 1827 מת בטהובן ממחלה והוא בן פחות מ-57.
אסתי-מאסטר רייקי מדריכה ומטפלת.
מוסמכת לפרחי באך ומלחי שוסלר
קוראת בקלפי טארוט,אושו,קבלה ועודesterrevka8@walla.co.il
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
