בין 1980 ל-1984 הייתי מאושפז ברמת חן. זה היה אשפוז יום. באים בשמונה הולכים בשלוש. באמצע ארוחת בוקר משותפת עם הצוות, חוג פסיכודרמה, חוג אקטואליה, חוג שירה, חוג תרופות, קצת ספורט במגרשים שליד, והופס, חלף לו עוד יום.
בזמן שהותי שם למדתי הרבה מהקשבה לשיחות של המטפלים לסוגיהם השונים, שהסתובבו בינינו ולפעמים כאילו "שכחו" שהם אנשי מקצוע ואנחנו מהצד השני של המתרס. לדוגמה, כמה וכמה פעמים שמעתי רופאים אומרים זה לזה ולפעמים גם לנו שעם הגיל המחלה מתעייפת... הם תמיד אמרו זאת בנימה מבודחת. משום מה נראה לי שהם מאמינים בכך, וזה מאוד מצא חן בעיניי - מאוד הייתי מעוניין שהמחלה תתעייף גם אצלי.
במשך שנים אחר כך, המחלה המתעייפת נשארה בתודעתי כבדיחה. לא הבנתי בדיוק מדוע הייתה שגורה על פיות הצוות ברמת חן, גם לא הבנתי למה בדיוק התכוונו.
בשנים האחרונות, טופלתי באופן אינטנסיבי בפסיכותרפיה פסיכודינמית, ואז לראשונה הבנתי שמטרת הטיפול הפסיכולוגי היא לחזק ולבגר את המטופלים.
כדי להבין את הקשר בין ההתחזקות וההתבגרות לבין התעייפות המחלה הנה משל שק הקמח:
איש אחד נידון לסחוב על כתפיו שק קמח כל חייו. אז נניח שאי אפשר לשנות את רוע הגזירה הזו - איך בכל זאת ניתן להקל עליו לאורך זמן?
אולי באמת את גזירת השק הרובץ על כתפיו תמיד, אי אפשר לשנות באופן משמעותי, אך אפשר ואפשר לחזק את גופו באמצעים מתאימים ואז יהיה לו קל יותר לסחוב את השק שנגזר עליו לסחוב.
עוד אודותיי: http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ZVIELROFE
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
