השבוע אנו מתחילים את העיון והלימוד בחומש ויקרא. חומש ויקרא הוא השלישי מחמשת חומשי התורה, והוא קרוי גם "תורת כהנים". עיקר עיסוקם של הכהנים היה בתפעול בית המקדש ובהקרבת הקורבנות; חומש ויקרא נקרא גם "תורת כהנים" כי בו מפורטים כללי עבודת הקורבנות בבית המקדש וגם שאר דיני המקדש, הטומאה והטוהרה.
פרשת השבוע, הפרשה הפותחת את החומש, כמו בחומשים אחרים, נקראת על שם כל החומש -ויקרא.
פרשה זו כוללת פירוט הקורבנות: "עלה" (פרק א), "קרבן מנחה" (פרק ב), "זבח שלמים קרבנו" (פרק ג). קרבנות אלה מוגדרים כקרבנות נדבה: "כשיקריב, בקרבנות נדבה דבר הענין" (רש"י לויקרא א, ב). נושאים אלה מעוררים עמדות שונות, בחלקן דנו כבר בעבר [1].
הפעם נמקד את הדיון בפסוק הפותח את פרשת השבוע "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" (ויקרא א, א).
מה מעורר דיון בפסוק זה?
הפסוק מספר על פניית אלוהים אל משה, תופעה שאין בה חידוש והיא נפוצה בתורה [2]. המיוחד אינו בפנייה אלא בניסוח הפנייה "ויקרא אל" "וידבר ה' אליו". הניסוח כולל כפילות, אבל מה שחשוב יותר הוא שהביטוי "ויקרא אל" לתיאור פניית אלוהים אל משה אינו נפוץ, יתר על כן, פרט להופעת הביטוי בפסוק הנדון הוא אינו חוזר שוב בכל חומש ויקרא [3]!
עניין זה לא נעלם מעיני הפרשנים והם הביעו דעות שונות.
בתלמוד הבבלי מוצאים כאן מקור להלכות בני אדם: "למה הקדים קריאה לדיבור? לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו. מסייע ליה לרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: לא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו" [4].
רש"י מציע שלוש הבנות: א. "לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו" [5]. ב. "הקול הולך ומגיע לאזניו, וכל ישראל לא שומעין". ג. האמירה עצמה מנוסחת בביטוי "וידבר", כלומר יש רווח בין "ויקרא" לבין "וידבר"; נוסף לכך יש רווח נוסף בין "וידבר" לבין התוכן הנאמר: "מאהל מועד", רש"י מנסח זאת כ"הפסקות" שמטרתן "ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין" [6]. רשב"ם, נכדו של רש"י, מקשר זאת לסוף הפרשה הקודמת: "לפי שכתוב למעלה בסוף הספר ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו', לכך קראהו הקדוש ברוך הוא מתוך אהל מועד" [7].
הבנות אלה וגם אחרות אינן מתייחסות לנאמר בפרשה לאחר פסוק הפתיחה. במלים אחרות, איך ניתן להבין את הפנייה המיוחדת הזו מצד אלוהים אל משה, דווקא בהקשר של קרבנות הפולחן?
לפני שנעלה מחשבה נשים-לב לנתון נוסף. בספר התורה מופיע הכתוב כך "ויקרא", כלומר ה"א" שבסיום "ויקרא" היא "א" זעירא. הטעם המפורש לכך אינו ידוע [8], אבל חז"ל העלו משמעות:
"אמרו חז"ל שאלף ויקרא קטנה, להורות צניעותו של משה רבינו ע"ה שהיה מקטין עצמו" [9]. משמעות זו מפורשת, בהקשר אחר בתורה [10].
ובכן, טקסי העלאת קרבנות בפולחן הקדום היו כרוכים בתצוגתיות רבה, דבר שאינו מתאים כל-כך לאדם צנוע ועניו.
יתר על כן, משה היה פרקליטם היעיל של בני ישראל, והוא לא נקט באלימות לא מוצדקת [11].
אם-כן, אדם עניו שהאלימות אינה מאפיינת אותו כיצד אפשר לשכנעו למסור לבני ישראל, להורות לעמו על נוהלי פולחן אלים?
נראה לי שהכתוב רומז לאי-נוחות אצל משה לעסוק בפולחן אלים. האלוהים צריך לשכנע את משה, לעודד אותו לומר משהו שאולי אינו עולה בקנה אחד עם תפיסתו הערכית.
הדרך שנבחרה על ידי הסופר המקראי היא בכפילות הפנייה "ויקרא אל" "וידבר ה' אליו", כאשר הביטוי הראשון לפנייה הוא ביטוי יחיד בכל חומש ויקרא לתיאור פנייה של אלוהים אל משה.
זה מזכיר לי את שירו של עמיחי:
"גם לתפילת יחיד צריכים שנים: / תמיד אחד שמתנועע / והשני שלא נע הוא האלוהים.
אבל כשאבי התפלל הוא עמד במקומו / זקוף ובלי נוע והכריח את האלוהים לנוע
כמו סוף ולהתפלל אל אבי" [12].
משה כנראה עמד, ואלוהים נע...
הארות ומראה מקום
[1] רוצה לקרוא דיון על הקרבנות? הנה קישורים לשני מאמרים: "פרשת ויקרא: במקום קרבנות, ערכים ומעשים לקימום האדם", תשס"ח [http://www.notes.co.il/moti/42059.asp] וגם "פרשת ויקרא: חפץ מול כוונת הלב", תשס"ז [http://www.notes.co.il/moti/30186.asp].
[2] החל מחומש שמות.
[3] בחומש ויקרא פונה אלוהים אל משה ל"ו פעמים, פעמיים בנוסח ויאמר, ל"ג פעמים בנוסח וידבר ורק פעם אחת בנוסח ויקרא.
[4] בבלי, יומא ד, ב
[5] פירוש זה נסמך על "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, ג).
[6] רש"י על אתר.
[7] רשב"ם על אתר. באותו כוון נוקט גם הרמב"ן: "אמר הכתוב בכאן ויקרא אל משה וידבר ה' אליו - ולא כן בשאר המקומות, בעבור שלא היה משה יכול לבא אל אהל מועד, להיותו נגש אל המקום אשר שם האלהים רק בקריאה שיקרא אותו" (רמב" על אתר).
[8] מנחם בולה, ספר ויקרא, סדרת דעת מקרא, ירושלים תשנ"ז, הרעה 5,עמ' ו.
[9] תולדות יצחק על אתר).
[10] "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג).
[11] אמנם משה הרג את המצרי שהתעלל בעבד העברי, וגם הנחה את בני לוי להרוג בבני ישראל לאחר מעשה העגל, אבל, בשני במקרים אין מדובר באלימות פולחנית...
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" (ויקרא א, א).
[12] יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, ירושלים-ת"א 1998, עמ' 10.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
