כשאני שומעת את הביטוי "דרך אגב" (שאלה: "מדוע ישראל שותקת לחמאס?" תשובה: "דרך אגב, יש לי שני הסברים לכך"), אני שמה לב שלאחרונה, כל אמירות האגב הפכו להיות חלק בלתי נפרד מנושא השיח.
אני גם שואלת את עצמי ממתי הפכו כל הדברים שאינם מקובלים על דעתו של אדם להיות בגדר דמיון שווא, חיזיון, הלוצינציה, דלוזיה, חלום בהקיץ, ובמילים אחרות: הזויים.
וממתי הפכו כל הדברים המזעזעים להיות מצמררים.
ולמה כשמתכוונים ל"לא", אומרים "לא בדיוק", "לא כל כך", "לא ממש" או "אין מצב" ("מצאת את הטבעת שלי?" "לא ממש").
למה אומרים "בעיקרון" כאשר מדברים על עניינים יומיומיים שאינם עקרונות.
ולמה אנשים חשים צורך להדגיש את המשפטים ב"כן" ("אני כן רוצה שתשמעי מה יש לי להגיד"), ולחזור פעמיים על המילה "לא" ("לא, לא הרגשתי שאני עושה את זה").
ולמה לדחוף בכל מילה שנייה את למען האמת, האמת היא ש..., ת`אמת(?), האמת(?), ואת: "בעצם", "ככה", ואת המשולש הקדוש: "איזשהו"-"באיזשהו מקום"-"ממקום של", וכמובן, את "זה סוג של".
"לפעמים את נוקטת גישה קיצונית מדי לטעמי", כתבה לי היום מישהי בבלוג, תחת הכותרת 'עברית שפה יפה', "בנוגע לסגנון התבטאויות בחיי היום יום שלנו. עברית היא שפה יפה, אך אי אפשר להשתמש בשפה תנ"כית / ספרותית / שפה תקנית. מה לעשות שיש שפה תקנית ויש שפה מדוברת עם סלנג טרנדי שרוב שכבות האוכלוסייה משתמשים בה".
היא צודקת. אם אנשים היו נמנעים משימוש במילים האלה שהגדרתי אותן כמעצבנות, השפה העברית היתה טכנית, קרה ומנוכרת. אוטומטית. המילים היו מעבירות את התוכן הרצוי, אך לא את הרגש והמסר המסתתר מאחוריהן.
השפה העברית דינאמית ומשתנה, אך נותרת יפה תמיד, מאחר שבכוחה לספוג את השינויים המתחוללים בה, ועדיין, לשמור על ציביונה הייחודי.
במאמרים שלי על השפה העברית אין זו ביקורת על האנשים שמשתמשים במילים או בצירופים מסוימים. אני מצביעה על תופעות ומגמות בשפה. לו התיימרתי לייצג את השפה העברית ואת כבודה האבוד, כביכול, זה היה פשוט ניצול ציני של השפה העברית. ודרך אגב, לא זו הייתה הכוונה. בלשנות וחקר השפה העברית
דברים מעצבנים בשפה העברית
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
