החיבור בין פרשיות תזריע-מצורע
מצוות המילה:
מצוות המילה האמורה גם בפרשת תזריע, מאפיינת ומייחדת את עם ישראל מכל העמים אשר מסביבו. ולכאורה ישנו קושי גדול במצוה זו. הקביעה כי אדם מישראל נולד כשהוא חסר ומקולקל, ויש להסיר ממנו את הערלה כדי שיהיה ראוי לבוא בקהל ישראל - אינה פשוטה כלל ועיקר. האם יעלה על הדעת כי הבורא, כאשר ברא את נזר הבריאה - האדם ? יצר פגם וקלקול ביצירתו, עד שהאדם יצטרך לתקן אותה במו ידיו?, ואכן שאלה זו נשאלה כבר בוויכוח תיאולוגי עתיק יומין, בין ר' עקיבא לבין טורנוסרופוס הרשע. וכך נאמר במדרש תנחומא (פרשת תזריע, סימן ה'): "מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: איזו מעשים נאים? של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים... אמר לו: למה אתם מולין? ...הביא לו ר' עקיבא שיבולים וגלוסקאות. אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשי מעשה ידי אדם... אין אלו נאים יותר מן השיבולים!?, אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הוולד מהול ממעי אמו?, אמר לו ר' עקיבא: ולמה שוררו (=חבל הטבור) יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו?, ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול? לפי שלא נתן הקב"ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם.
לכאורה צודקת טענתו של הנציב הרומאי. אבל קוץ עמוק תחוב בה. אם האדם נברא מושלם, יש לומר שגם העולם נברא מושלם. ואם אנו רואים בו קלקולים ופגמים, סבל ורשע ? אך טעות אופטית היא. העולם, כמות שהוא, יצירה א-להית הוא. והאדם, לא נותר לו אלא ליהנות מן החיים..
לא זו היא דרכו של ר' עקיבא. הוא יודע כי לא מושלם נברא העולם. להיפך, הוא נברא חסר על מנת לתת בידינו את האתגר לתקנו ולהשלימו בפועל כפינו ובשליחותו של מי שאמר והיה העולם. על כן ברית המילה, בה מודיע האדם מישראל כי חסר הוא ועליו להשלים את עצמו, היא המודיע לאדם ולעולם כי אתגר גדול ניתן לו בחייו, להיות שותף עם הקב"ה במעשה בראשית ולהצעיד את העולם כולו אל תיקונו השלם.
נגע צרעת כי תהיה באדם:
הנושא העיקרי בפרשת תזריע הוא נגע הצרעת. ידועים דברי חז"ל כי נגע הצרעת בא על האדם כתוצאה מדיבור לשון הרע. דרשות רבות נדרשו על הקשר שבין החטא לבין הנגע, ואף אנו נלך בעקבותיהם של רבותינו.
הצרעת היא נגע בצבע לבן בדווקא. על כך עומד ה"כלי יקר", ואומר כי מהו חטאו של בעל לשון הרע? שהוא גורם לבייש את הזולת ולהלבין את פניו. וכך נענש הוא מידה כנגד מידה, ג"כ בהלבנת העור. ובעוד שבעל לשון הרע עושה את מעשיו בסתר, באה הצרעת ומפרסמת את קלונו לעיני כל. בעל "אור החיים" מבחין בין שני סוגי לשון הרע: האומר שקר, הרי הוא בכלל "מוציא שם רע", עליו נאמר "לא תישא שמע שוא" (=דבר שקר). על חטא כזה בא הנגע בצורת "שאת". לעומת זאת, מי שאומר אמת, הרי דבריו בהירים וברורים (מוכחים וחד-משמעיים). ועליו בא הנגע בצורת "בהרת".
תיקונו של בעל לשון הרע, אומר ה"כלי יקר", בא ע"י הכהן. הרי החטא נובע מחיסרון באהבת ישראל, הכוללת גם את החוטאים שבהם, שיש בהם דברים מגונים שניתן לדבר עליהם. אישיותו של הכהן, כולה אהבה לכל יהודי באשר הוא. כל כהן הוא מבניו של אהרן הכהן, האוהב את הבריות ומקרבן לתורה. רק הקשר עם הכהן הוא אשר מסוגל לטהר את המצורע מאחד המניעים העיקריים הגורמים לו לדבר לשון הרע על אחיו בן עמו.
נגעי הצרעת:
שלשה מיני נגעי צרעת נאמרו בתורה, צרעת אדם ובגדים, שנתפרשו דיניהם בפרשת תזריע. וצרעת הבית שנפרטו דיניה בפרשת מצורע. ומפני מה הנגעים באים? אמרו במדרש רבה (יז,ג): "על עשרה דברים נגעים באים. על עבודה זרה ; גילוי עריות ; שפיכות דמים ; חילול השם; ברכת השם; הגוזל את הרבים; הגוזל שאינו שלו; גסי הרוח; לשון הרע ועין הרע".
התורה מסיבה את תשומת לב החוטא במידה כנגד מידה. האדם הנגוע, מופרש מהציבור. בגדיו המנוגעים נשרפים וביתו המנוגע נהרס. מחשבתו, שיהיה לו ולא לאחרים, הביא אתו לחסרון ונשאר נקי מנכסיו.
ולפי שהצרעת היא עונש על מעשיו, בתחילה הקדוש ברוך הוא פוגע בביתו של החוטא שהוא יותר רחוק מהאדם, אם עמד במריו הקדוש ברוך הוא מכה בבגד שקרוב לחוטא יותר מאשר ביתו. ורק לבסוף אם המשיך לחטוא הקדוש ברוך הוא פוגע באדם עצמו. וכך הורונו חכמים (מד"ר, ד:). "ר' הונא בשם ר' יהושע בר אבין ור' זכריה חתניה דר' לוי בשם ר' לוי, אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה וכו', ואף נגעים הבאים על האדם, תחילה הן באים בביתו. חזר בו טעון חליצה. ואם לאו טעון נתיצה. הרי הן באים על בגדיו חזר בו טעון כביסה ואם לאו שריפה. הרי הם באים על גופו, חזר בו טהור, ואם לאו בדד ישב".
אין הנגע מוחלט מיד לשריפה, נתיצה, או בידוד. אלא ישנם שלבים, בתחילה כעין תזכורת, וכאשר האדם אינו שת אל לבו הנגע מתחזק. יתר על כן, בתחילה הנגע בבית שהוא רק הדיור לאדם, אחר כך בבגדיו שהם יותר קרובים אל האדם ולבסוף בו בעצמו.
משל המגיד מדובנא:
משל לרופא מומחה, ששמו יצא לתהילה. מכל העברים נהרו אליו לבקש מזור ומרפא, משום שהוא ידע לרפא כל מחלה בלא להזדקק לתרופות מרות ולניתוחים מכאיבים. הוא היה מצווה להימנע ממאכלים מסוימים ולהרבות באחרים, ודיאטה זו הייתה תרופת פלא קלה ונוחה. יום אחד, הגיע אליו אב בלוויית בנו החולה. "אדוני הרופא", אמר האב, "בן יחיד הוא לי, אהוב ויקר לי כנפשי. אנא, רפאהו נא". "בן יחיד", אמר הרופא, "משמע הוא מפונק מנוער, ומורגל בעשיית רצון עצמו..." הוא בדק את הנער, ואמר: "עליך להשגיח על מאכליו בעין פקוחה. ראשית כול, עליו להימנע כליל מאכילת עוגיות?!". "להימנע מאכילת עוגיות?" קרא הנער בהתרסה. "לעולם לא! איזה טעם יש לחיים בלא עוגיות?!...". "אין זה הכול, זו ראשית הרשימה", אמר הרופא. "אבל אני מבקש לשוחח עם אבא ביחידות. התואיל לצאת החוצה לרגע?", "לאבא אין כל סודות מפניי", אמר הנער המפונק. "אני רוצה להישאר כאן". "לאבא אין סודות מפניך, אבל לי יש ויש! צא, בבקשה, בלי להתווכח!", שרבב הנער את שפתיו, ויצא. לאחר שנסגרה הדלת, פתח הרופא ואמר; "חששי אכן התאמת. ילד יקר הוא בנך, אך מפונק להחריד. הוא רגיל למילוי כל משאלות לבו, ואינו שומע בקול איש. והרי כל הצלחת טיפולי מותנית בציות מוחלט לכללי הדיאטה. נוכחת לדעת, שכאשר שמע שאסור לו לאכול עוגיות, כבר התקומם ומחה. ומה יהיה כשישמע את כל הרשימה?!", פכר האב האומלל את אצבעותיו, ושאל: "אז מה עושים, דוקטור, הלוא חולה הוא ומחלתו תגבר!", "שמע לקולי", אמר הרופא, "ולך עמו לרופא פלוני. הוא יטפל בו בדרך הרגילה, יזריק לו זריקות כואבות וייתן לו תרופות מרות כלענה. תן לו לטעום את טעם הטיפול המכאיב והמר, ואחר-כך תציב בפניו את הבחירה, האם להמשיך באותו סוג טיפול או לבחור בטיפול שלי, שאינו מכאיב ואינו רע ומר, אלא כולל סייגים קפדניים שעליהם יש לשמור מכל משמר!", ואכן, כך היה. האב לקח את בנו לרופא, שהחל לרפאו בדרכו-שלו, בזריקות מכאיבות ובסמי תרופות. הבן מחה, בכה והתנגד, התאונן, אך דבר לא עזר לו. התרופות ניתנו לו בעל כורחו, להבראתו. ואכן, חל שיפור במצבו, אבל הרפואה השלמה הייתה עדיין רחוקה. "כמה זמן אצטרך עוד לסבול?" התייפח. "אינני יודע, אולי שנים ארוכות", ענה האב, "אלא אם כן תסכים לשמור בעצמך על כללי הדיאטה שייתן לך הרופא, ולנהג לפיהם בקפדנות". "מסכים!" קרא הנער. "אני מבטיח שלא לסור מדבריו ימין ושמאל, ובלבד שהעינויים האלו ייפסקו כבר!...".
והנמשל מובן:
בורא העולם, בטובו, הרי בוודאי יש בידו הדרך להברואתינו מושלמים, ולהוליכנו בדרך המלך. אך לשם כך, עלינו לוותר על פינוקים ועינוגים שאנו כרוכים אחריהם. כי בעודנו אוחזים בהם, לעולם לא נוכל לשוב אליו בלב שלם. לשם כך, קיימת גם הדרך השנייה ? נגעים, ייסורים ומחלות, שהם מכפרים עוונות (כנאמר בגמרא, ברכות, דף ז'). רק כאשר הדרך הזו תקשה עלינו עד מאוד, נלמד לקח ונבין כי עדיפה לנו הדרך הראשונה, שהיא "העשה טוב" שלנו, תוך ויתור על מנעמי העולם המרחיקים מהקב"ה. ועל כך נאמר בסיום פרשת מצורע (ויקרא, ט"ו,ל"א): "והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם".
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
מחברם של הספרים: אשר על המשכן, מצמרת הארז, אשר תקראו
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
