חשבון נפש 

מאת: רועי מירון

הבעיה בלהיות חבר של כולם היא שאין לך באמת חברים. חברות אמיתית זו אחת כזו ששורדת זמן ומשברים. לי לא היו כאלה משברים ותמיד גם חשבתי שככה זה יותר עדיף.

באופן כללי, אני לא זוכר שהרגשתי פעם צורך לצום. לא לאכול 24 שעות לא יעשה אותי אדם טוב יותר. נראה לי שמי שמצליח לצום מקבל מזה תחושת סיפוק עמוקה - אנשים אוהבים לנצח את הטבע.

"אין הנחתום מעיד על עיסתו", אבל בכל זאת אני מחזיק מעצמי "אדם נוח". אני לא בדיוק מאלה שכל מילה מזיזה אותם מהמקום, וגם לא מאלה שאף מילה לא תזיז להם.

בכלל, אפשר להגיד שתמיד הייתי באמצע, לא רב, לא הולך מכות, ומצד שני גם לא בורח או מוותר בקלות. "האו"מניק", ככה היו קוראים לי החבר'ה - המפשר, הבורר, זה שהמילה שלו מוסכמת על כולם, כי הוא מוצא הבנה במילים של כולם.

אימא שלי, מורה ומחנכת בישראל, לימדה אותי ש"בעיות פותרים בדיבורים", לא באלימות.

כשהייתי ילד ומישהו היה בא להרביץ לי, הייתי מנסה לדבר איתו, להרגיע אותו. הבעיה הייתה שגדלתי בנתניה... המזל היה שקיבלתי יכולת ביטוי טובה.

כבר שנים יש לי חבר אחד, יותר מכולם, שאיתו אני הולך דרך ארוכה. הדרך הזו תמיד התבססה על חלומות משותפים שהיו לנו, פנטזיות ילדות. הייתי זה שישב לידו בתיכון, שישן לידו באוהל בטירונות, שהלך איתו להירשם לאוניברסיטה, שהחזיק לו את החופה כשהתחתן, שמזג לו ויסקי כדי שלא יתעלף רגע לפני "שחתכו" לבן הבכור שלו.

זה לא פשוט לריב עם בן אדם שאתה קשור אליו ככה. זה עוד יותר לא פשוט לאחד כמוני, שמנסה כל הזמן להחזיק את הצד הטוב של החיים ולהיות בסדר עם כולם. פתאום "להיעמד כך על שתי רגליים אחוריות" ולהגיד את כל מה שיש לו בפה מלא.

ישבנו באותו הערב במקום הקבוע שלנו (קשה לקרוא לזה בר, אבל זה בין פאב לבית קפה). יש משהו נעים בלהיות "לקוח קבוע": אתה מרגיש כמעט בבית, אוהב את הקטע הזה ששואלים אותך "כרגיל?", ואתה בניד ראש קטן מהנהן בהסכמה, זה עושה לך להרגיש

טוב - אבל זה אולי לפעם אחרת.

היינו על סף חתימת הסכם. אנחנו עובדים על גיוס כסף לסטרט-אפ שהקמנו רק שנינו.

שלוש שנים, שני שותפים, רעיון מבריק אחד ועכשיו סוף סוף השגנו מימון. הנה מתקרב ובא החלום שכל כך חיכינו לו, שאמור היה לקדם אותנו.

לקח לנו הרבה זמן לגבש צוות שילך איתנו. אנשי מקצוע צעירים ומבריקים שעתידים להיות חלק מהדבר האמיתי. פתאום הוא אמר לי שהוא לא מוכן להמשיך לעבוד עם אחד מהם.

זו הייתה הפעם השישית שהוא "לא מסתדר" עם מישהו. המשמעות המיידית היתה לעצור את חתימת ההסכם ולוותר על המימון עד שיוכשר איש צוות אחר, וזה היה דווקא אחד האנשים המבריקים, שבאופן אישי גם די אהבתי.

לא יכולתי לסבול את זה יותר. כמו ילד שנלחם על הצעצוע שלו, אמרתי שאי אפשר ככה ושצריך עוד סבלנות, כי בלעדיו אין פרויקט. אבל הוא לא ויתר, ואמר לי שהבעיה איתי שאני נאיבי מידי ושכל הסיפור הזה יתפוצץ לי בפרצוף.

פתחתי את הפה והמילים פשוט התפרצו החוצה בלי שליטה - מעורבבות, לא נקיות, מלוכלכות, מבולבלות, תוססות ונוטפות בוז וגאווה. לראשונה בחיי אמרתי מה שאני באמת חושב.

הוא שתק לרגע. משהו אצלו הראה סימני מבוכה והפתעה כואבת - כמו אדם שפתאום גילה שהוא עומד עירום במרכז המון סואן. הוא לקח את הדברים שלו והלך.

הזמנתי עוד ויסקי ועוד אחד ועוד אחד. חזרתי הביתה עם כאב ראש זוועתי.

הימים הנוראים? - פעם ראשונה שהבנתי מה זה אומר...

חשבון נפש כזה עוד לא עשיתי. למה ככה אמרתי? יש הרבה דברים שאני באמת חושב ויש חלק שניפחתי כדי להעצים את התחושות שלי, לפרוק את העצבים.

מה הקו הדק בין להישאר נאמן לעצמך, אפילו על חשבון חבר, לבין שתיקה שיש בה הסכמה.

הבועה הזאת התפוצצה לי בפנים. פתאום גיליתי שלהיות נחמד לכולם, היא הצורה הכי מתוחכמת של אגואיסט שחושב שהוא תמיד יותר טוב מכולם. איך אני יכול לדרוש שכל העולם יאהב אותי, אם אני לא מרשה לעצמי לאהוב אותו באמת? ולאהוב אותו באמת פירושו להסתכל עליו בגובה העיניים, לריב איתו כשצריך ולא לשמור כל החיים על "סטטוס קוו", רק כדי לא להרעיד את המערכת. לפעמים המערכת דורשת זעזוע כדי שנוכל להתקדם.

ירדתי למכון כושר. כמו בסרט "רוקי" דפקתי מכות לשק אגרוף. צחקתי וירדו לי דמעות. יש משהו משחרר בגילוי האמת.

בפעם הראשונה הבנתי שאני האגואיסט הכי גדול בעולם. כן, זה מה שאני, אגואיסט חסר תקנה, שכל מה שהוא עושה כל היום זה לחשוב על עצמו. כשאתה מסתכל בראי ואתה מגלה שאתה מכוער, יש בזה תקווה, כי עכשיו אני לפחות יודע מה צריך לעשות אחרת - יותר טוב. פתאום הרגשתי קרוב יותר לעצמי. בפעם הראשונה אמרתי סליחה אמיתית, ביני לביני, בלי מילים, מעין חשבון נפש.

סליחה שבעצם אף פעם לא נתתי באמת כלום לאחרים. אף פעם.

אבל אפשר בכלל אחרת?

"קבלה לעם" מטעם קבוצת המקובלים "בני ברוך" הוא עיתון הכתוב "בגובה העיניים" ושואף להעביר את חכמת הקבלה האותנטית בשפה פשוטה, קלה ומדעית. "קבלה לעם" הוא עיתון א-פוליטי, לא מסחרי ומטרתו היא להפיץ בצורה חופשית וללא תשלום את הידע העצום הטמון בחכמת הקבלה

להמשך קריאה

איך לגדל ילדים מאושרים?

שלום ושלווה בבית

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי