על פניו, נתפס עולמו של ק' כאפל, מבלבל וסתום בפני הקורא; דוגמת מעצרו הפתאומי בלא הסבר, חוויותיו הסוריאליסטיות בחפשו אחר הזיכוי והוצאתו להורג בחיפזון מתמיה, אך ביסוד הרומן נמצא כי קפקא (1883-1924) מציע את "הבחירה בחפות מאשמה" ככלי-זהב מרכזי ויחיד שבאמצעותו יכול להינצל הנאשם מעינוי ואימת הדין, על מנת שהמשפט לא יחול עליו כלל, וכלי זה הוא מפתח להבנה בהירה יותר של הרומן בכללותו.
מעיון בהתנהלותו של ק' אל מול המערכת המשפטית, ניתן להבחין בנוכחות עקבית של המחבר המובלע המחזק מתחילת הרומן ועד סופו את הרעיון כי אל לו לאדם לקבל על עצמו אשמה, שמרגע שהוא תופס עצמו כאשם, נותן תוקף ל"מערכת משפט" להתעורר ולהתנחל בחייו. זו משמעות הטענה המועלית ברומן כי 'האשם נמשך אל בית המשפט ובית המשפט נמשך אל האשם'.
לפיכך, לאורך הרומן, מקפיד קפקא להשתמש במונחים מהשרש א.ש.מ.; אשם, (במקור הגרמני Schuld) נאשם, כתב אישום וכדו' (ולא במונחי פ.ש.ע., harm) הוא משתמש בדרך כלל במונח: "חף מאשמה" (schuldlos) ולא "חף מפשע" (harmlos ונרדפיו), והבחנה זו חשובה מאוד לניתוח הטקסט, כיוון ש"חף מאשמה" משמעותו: נקי מחשיבה נשפטת, או שופטת! תלוי בהחלטה אישית של אדם עם עצמו, ולעומת זאת המונח "חף מפשע", פירושו: נקי ממעשה נפשע, ונקיות זו היא כלפי הזולת ועל כן תלויה במסקנת בדיקה של בני אדם אחרים, שאת השלכותיה וממצאיה לא ניתן להכתיב מראש.
קפקא, מסביר לקוראיו כי עליהם להיזהר מפני תחושת האשם ומן והסנגוריה העצמית, שעלולים לזלול את חייו של אדם, מראשיתם עד יום מותו, ולהרוס את חפותו של הנתלה בהם. במקומם מציע לאדם הנקי בכוונותיו לסגל לעצמו את האמונה-בחפותו ולא להרפות ממנה בשום אופן, הגם שהוא עומד בחזקת "נאשם" בפני טחנות הצדק של הבריות.
מגישה זו ברור מדוע "הסנגוריה רק נסבלת", שהרי עדיף היה כי המואשם לא יגיע לכלל הצורך בהצטדקות ולא יקבל כאפשרות את ההתדיינות באשמתו.
לא בכדי העיסוק בסנגוריה ומרכיביה הוא המפורט ביותר ברומן, באמצעות הסנגוריה מצייר קפקא את האבסורד הגלום בתוכה; דמותו של הסוחר בלוק הנתון תדיר בבית הסנגור, מגרגר למרגלות מיטתו, אוכל היישר מן הצלחת ומגרד את השטיח בציפורניו, כך העמיד קפקא את בלוק כמייצג את יסוד ה"כלב" שהוא חלק בלתי נפרד מן הסנגוריה.
כלב אינו זקוק להבחנה בין 'אשם' ל'לא אשם' כעילה לתקיפה, די לו ב'נס לתומו' או ב'נס על נפשו', על מנת לרדוף. מעצם ההיזקקות לסנגוריה מעורר עליו הנאשם את כלבי המשפט והם אכן, נמשכים ורודפים.
וכן, להק-הנערות העוקבות אחר כל המתרחש במחיצתו של הצייר טיטורלי ורודפות אחר אורחיו, מפנה את תשומת הלב לאלמנט 'משיכת הרודף', המצוי בליבה של הסנגוריה.
נשים לב לעובדה שהרומן אינו מנסה להתחקות אחר מעשיו של ק', אלא לבחון האם הוא חש "אשם" או לא. הרומן גם אינו מעמיד קטגור/תובע שיגוללו את האשמה. משתמע מכך כי על פניו האשמה אכן לא קיימת כגורם חיצוני אובייקטיבי והיא מתממשת רק בתודעתו של ק'.
(בעמ' 17) אומר המפקח לק': "בסך הכל נעצרת, לא יותר. זה מה שהוטל עלי להודיע לך, זה מה שעשיתי וגם ראיתי איך קיבלת את ההודעה. בכך סיימנו את מלאכתנו היום ואנו יכולים להיפרד". כפי שעולה מדברי המפקח, אחד המרכיבים החשובים במעצר הוא לשים לב איך הנאשם 'מקבל את ההודעה', תגובתו עשויה להעיד האם הוא מרגיש אשם ואז מערכת המשפט מתחילה להימשך אליו, או שהוא בטוח בחפותו ואז הזיכוי שלו מיידי.
(בעמ' 28) אומר ק': "אבל יכול להיות שוועדת החקירה הגיעה למסקנה שאני חף מפשע, או לפחות לא אשם כל כך כפי שהניחו". משפט זה מגיע אחרי ששאל קודם לכן את העלמה בירסטנר "וכי סבורה את שאני חף מאשמה?", נראה שבשורות אלה ניסה קפקא לעורר את תשומת לב הקורא להבחין בין שני מושגים נפרדים; פשע לאשמה.
ק' הדמות המרכזית ברומן, יודע כי עליו להיפטר מן האשמה כדי להגן על עצמו "כדי להשיג דבר מה חייב היה, ראשית לכל לדחות על הסף כל הרהור באשמה כלשהי. אין כאן אשמה" (עמ' 122). ובכל זאת, אינו מאמץ לעצמו גישה זו יתכן שמתוך תחושת אשמה ולפיכך היא מעומעמת, שכן אינה הופכת להארה שהיתה אמורה להיות מנת חלקו. על אף שק' אינו מודע להכוונה זו של המחבר המובלע הנעשית באמצעות דמויות משמעותיות שהוא פוגש ובעיקר הולד וטיטורלי, הולד - מייצג את האשמה הנובעת מחשיבה שכלית ונסיבתית וטיטורלי, את האשמה הרגשנית, המלווה בבלבול ופיזור דעת, העלולה להציף את האדם ולהפריע לו בהגנה על עצמו, זאת ניתן לראות מהדרך בה הם מתייחסים לממצאי המשפט, שניהם מסכימים בדומה כי "הזיכוי הממשי אפשרי רק ל"חף מאשמה", "כי אז אינך זקוק לא לי ולא לעזרתו של אף אדם" (עמ' 146), אך אנו מוצאים שאף ק' מכיר בכך כשאומר (בעמ' 8): "עדיין הייתי חופשי. "הרשו לי" אמר ומיהר לעבור בין השומרים אל חדרו. "כנראה החליט לנהוג בתבונה" שמע אותם אומרים מאחורי גבו..." (ובעמ' 11); "אילו פתח את הדלת לחדר הסמוך, ואפילו לפרוזדור, אולי לא היו השניים מעיזים לעכב אותו", וכן טוען (בעמ' 23) בפני הגב' גרובך "אלמלא התבלבלתי... והייתי קם וניגש אליך בלי לתת לאיש לעמוד בדרכי... אילו הייתי נוהג בתבונה כי אז לא היה קורה דבר וכל אשר עמד לקרות היה דועך באיבו...". זו גם המשמעות של אדם המוגדר כ'עצור' אך יש לו האפשרות להמשיך בחייו הרגילים.
גם העובדה שלא עצרו את ק' בחדרו ממש, אלא, שהיה עליו להסכים להכנס לחדר של אדם אחר, לאיזור בו נציגי המשפט נמצאים, מסמל את ההכרח שבשיתוף הפעולה של העומד למשפט להסכים להכנס לגדר 'נאשם'.
הכומר, המייצג את ערכי הדת ברומן מכוון את ק' לגישה המעמידה את החפות מאשמה בפני פורענות המשפט ומשתדל להניא את ק' ממכשול העומד בפני בני אדם הנופלים למשפט, מכשול זה הוא "הדעות הרווחות". הכומר מציע לו לא להסתמך כל כך על דעתם של אנשים ומתייחס לנושא האשמה. הוא אומר לק' (בעמ' 202): "אני חושש שיסתיים ברע. אתה נחשב לאשם... אשמתך נחשבת, לפי שעה לפחות, כמוכחת". ובהמשך אומר לו "יותר מדי אתה מחפש עזרת זרים". ק' מקווה שהכומר יתן לו תשובה "איך אפשר לפרוץ מתוך המשפט... להיות מחוצה לו" ואכן, הכומר באמצעות 'משל החוק' מנסה לגרום לק' להבין שאם אינך רוצה שישפטו אותך אל תעמיד עצמך למשפט, שנה דעתך על החוק ובמקום להכנס אליו, הפוך לחלק ממנו. החוק קובע, ואף אתה קבע כי אתה חף מאשמה. (עמ' 212-213); "אומרים שהסיפור אינו נותן צידוק לאף אחד לחרוץ משפט על שומר הסף... הריהו משרת החוק, כלומר משתייך לחוק ומכאן שהוא מופקע ממשפט אנוש...פירושה הטלת ספק בחוק" מקביל לחף מאשמה שמקבל זיכוי ממשי ולא נזקק לאף אדם לצורך כך.
כמו ה"דעות הרווחות" ברומן, כך גם ה"בושה" קשורה קשר הדוק ל"אשמה".
ק' יודע כי "קור רוח" הנובע מהשכל ועמידה רגשית איתנה בפני בני אדם ובפני הבושה יצילו אותו מן ההצטדקות ומההסתבכות במשפט.
המאמץ שלא להתבייש בפני בני-אדם אחרים והרצון להימנע מביזיון ולהסתיר חולשות ומגבלות אנושיות מופיעות בסמוך לשאיפה לעליונות; כך ק' בנאומו בחקירה הראשונה בפני הקהל העלול להאמין כי הוא אשם, כך הולד המשפיל את בלוק עם פיטוריו ע"י ק' והשפלתו העקבית את לקוחותיו דרך קבע על מנת להסתיר את אזלת-ידו בטיפול בעניינם.
הסתבכותו של ק' בעובי המשפט החלה כשנכנע ללחץ דודו לחפש סנגוריה לעצמו, כדי שלא ימיט חרפה על המשפחה בשל היותו נאשם. ק' אמור היה לנצח את הבושה מפני בני-אדם, על מנת שיהיה מסוגל להגן על עצמו. הוא ידע שכתב הגנה שיכתוב בעצמו, יציל אותו ולמרות זאת אנו מוצאים (בעמ' 122-123) "מעצם המחשבה שיצטרך לחבר בעצמו כתב הגנה כזה, התעורר בו רגש בושה... היום שוב לא ידע ק' בושה, כתב ההגנה חייב היה להיכתב". בסופו של דבר כתב ההגנה לא נכתב, הבושה ניצחה את ק' והוא הורשע ונהרג בגינה. הרומן מסתיים, (עמ' 219), "כאילו ביקש לומר כי הבושה תשרוד אחריו" - לו היה ק' עומד על שלו ולא 'נעצר' בשל תדמיתו בעיני בני-אדם, היה מוצא עצמו חומק מהמוות הבלתי נמנע שהבושה המיטה עליו.
למעשה, ק' לא מקבל את דברי הכומר, כפי שעולה בסוף דיונו עם הכומר בקתדרלה בפרשם את משל החוק, ולכן נותר שרוי בחשכה ולא הבין כי לו היה האיש מן הכפר הולך ליעדו מבלי להעצר בגלל איומים, הפחדות ואיסורים או לחילופין, אי נעימות והנסיון להתחבב, שצצו בדרכו, היה מגיע אל החוק שבו כתוב: "החף מאשמה יזוכה" ומשתכנע בעובדה כי "בית המשפט אינו רוצה ממך דבר. הוא מקבל אותך בבואך ומשלח אותך בצאתך". לו הפנים ק' את דברי הכומר, היה מבין כי לבוא ואף לצאת תלוי רק בבחירה שלו עצמו.
שתי דמויות בסיפור אינן מחזקות את ק' להתגברות על הבושה ובחירה ב"חפות מאשמה" כדרך להינצל מן המשפט, והם: הדוד ולני.
הדוד אומר לק' (בעמ' 91) "גישתך לא מוצאת חן בעיני, כך לא מתנהג נאשם "חף מפשע", ולני (בעמ' 104) אומרת לק': "הרי אי אפשר להתגונן בפני בית המשפט הזה, מוכרחים להודות באשמה, בבקשה, בפעם הבאה תמסור הודאה... לחמוק מידם... אבל גם דבר זה אינו אפשרי בלי עזרה מן החוץ..." ומציעה את עזרתה.
המשותף לדוד וללני כי שניהם מתוארים כטיפוסים 'חסרי בושה', לדוגמא: הדוד מדבר בקולי קולות בבנק על משפטו של ק', מקום שק' מתבייש שישמעו אותו, ולני משתפת את הולד בעלילותיה עם לקוחותיו, התנהגות שמרבית בני אנוש היו מתביישים בה - ועל כן לא מסוגלים להבין וודאי לא להעניק לק' פתרון אמיתי להתמודדותו עם הבושה.
נראה שהמחבר המובלע עצמו קשר דמויות אלה בפרק אחד, והעמידן בצד השני של המתרס אל מול ק'; ק' עצמו אומר מפורשות שהוא מכנה את הדוד (בעמ' 88) כ"רוח הרפאים מן הכפר", זו אנלוגיה לאיש הנבוך מן הכפר שאינו מבין דבר בחוק, שמגיע אל שומר הסף ולא יודע כי לא השומר עומד בדרכו, אלא, הוא עצמו. ק' גם אומר להולד שלולא הדוד לא היה מסתבך כל כך ונכנס לחוק ולתחום שיפוטם של אחרים.
לני, יועצת לק' להודות באשמה, אך היא מוגבלת בהבנתה כיון שמאמינה שאי אפשר להתגונן בפני בית המשפט, וק' יודע, מוצאים זאת בשיחתו עם הכומר כי "אפשרות כזאת מוכרחה להיות קיימת" ומדובר באפשרות "לא איך... להשפיע על מהלך המשפט, אלא, איך אפשר לפרוץ מתוך המשפט... להיות מחוצה לו", וטיטורלי דיבר על זיכוי ממשי, מכאן שעצתה של לני, מלבד שהיא עומדת בסתירה לעצותיהם של נציגי מערכת המשפט המקצועיים, היא גם אינה מקובלת על ק'. לני מתוארת גם כמי שפועלת על פי אינטרס, אינה נאמנה, אף לא לק' ומשתפת את הולד במה שמתברר שלא היווה עבורה עניין אינטימי, אלא במטרה לשמר אצלו את לקוחותיו.
המשך השיחה של ק' עם לני; ק': "ואם לא אמסור הודעה, לא תוכלי לסייע לי?" לני: "לא"... "אז לא אוכל לסייע לך. אבל אתה בכלל לא מעוניין בעזרתי". לני עצמה מודעת לכך שק' לא יצטרך אותה אם לא יודה באשמתו וק' אומר לה כי לאלזה יתרון גדול עליה "... היא לא תנסה לפתות אותי לוותרנות".
מלבד השימוש במילה "פשע" שנעשה ע"י הדוד, נעשה שימוש באופן יוצא דופן גם במילה "עוול", במשפט הפותח את הסיפור "מן הסתם מישהו העליל על יוזף ק'... שכן... נעצר על לא עוול".
במילה "עוול" משתמש גם הולד כשאומר לדוד, בדבר לני: "אתה עושה לה עוול" אמר העו"ד. מן הטקסט באותה סיטואציה עולה כי כך או כך היה הדוד מוצא בלני אשמה, אם צותתה היתה "מכשפה" ואם לא צותתה הדוד ראה זאת כ"רשעות גדולה עוד יותר". יוצא שהיחיד שמואשם מפורשות בעוול בסיפור הוא הדוד ואילו לגבי ק' נאמר, אמנם בהסתייגות אך ההנחה היא: "על לא עוול", לאור האנלוגיה לסוג העוול של הדוד נראה שק' יכול להיות באותה סיטואציה ממש אשם/לא אשם, חף מאשמה/לא חף מאשמה, והדבר לא תלוי באחרים אלא בבחירתו.
לתפיסת ה"חפות מאשמה" בסיס במקורות היהדות. היהדות שואפת לשחרר את בינתו של האדם מכבלי הזולת וללמדו אחריות אישית ובעלות על עולמו הפנימי מפני הסובב.
ראש השנה הוא יום הדין העוצר את היהודי לשקול מעשיו ורשמיו על מנת לזכך את בבואתו. עצם המעצר נדמה כ"האשמה" או לפחות כ"העמדת החפות מאשמה בספק". היא אכן יכולה להיות כזאת עבור הפושע, אך העוצר על מנת לבור לו דרך ישרה יוכל לשוב ולהיוולד אל דרכו באין מפריע.
זה הסוד שהדוברים אל ק' מנסים ללמדו, זה גם הסוד הטמון בפיוט "חמול על מעשיך" הנקרא בתפילות ראש השנה, סגולה המהווה גם את שלד הרומן "המשפט" וכך נאמר שם: "באין מליץ יושר מול מגיד פשע, תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט, וצדקנו במשפט המלך-המשפט". התפיסה היהודית היא (מסכת סנהדרין) כי ישנו חוק והוא קובע את תוצאות הצידוק-זיכוי במשפט. מתי מתאפשר זיכוי זה? "באין מליץ יושר"-סנגור, מול "מגיד פשע" - תביעה. יש כאן מסר לאדם, שלא ינסה להעמיד צידוקים מול המקטרגים עליו, ורק ע"י כך, יגזור מעליו את הדין ויבטלו, שאם לא כן הרי שקיבל על עצמו את המלך-המשפט, ובממלכתו מרות נוכחותו שוררת וקובעת כל.
אפשר שרוי היה פרנץ קפקא - הסופר היהודי - בהרהורים, על מהותו של יום הדין, ראש השנה, כשעלתה לפניו לראשונה דמותו של יוזף ק', אפשר כמובן גם אחרת. מכל מקום זכינו בבשורת ה"חפות מאשמה" והרי היא בידינו.
תודה לפרופ' נילי דינגוט ולגב' אורנה קראוס - או"פ, על הקורס "גיבור ואנטי גיבור ברומן המודרני".
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
