פרשת בא מספרת לנו על שלוש המכות האחרונות לפני יציאת בני ישראל ממצרים: ארבה, חשך ומכת בכורות.
שלוש מכות אלה ניתן לאפיין בכוללות המלאה שלהן.
מכת ארבה מתפשטת על כל הארץ ומשמידה כל דבר ירוק (אגב, המספר המקראי אינו מסביר איך היה לאחר מכה כזו מה לאכול, האם הייתה מכה נוספת שלא כתובה: רעב?). החושך חל ברציפות שלושה ימים על כל הארץ. ומכת בכורות פוגעת בכל בכור שהוא. לגבי שלוש המכות האלה אפשר לשאול מדוע טוטאליות כזו, האם לא היו מצרים שלא היו ראויים לסבל? ומה לגבי הילדים, התינוקות בני יומם, ואם תינוק בן יומו היה הבכור במה הוא פשע? ובכלל במה פשעו "וכל בכור בהמה"?.
במלים אחרות התיאור מעלה תמונה של כוחניות אלימה ביותר [1], והשאלות על כך הן קשות ביותר. אבל, הפעם נבחן מבט אחר.
קריאה זהירה בפרשת השבוע מגלה תופעה מעניינת.
בין דברי ה' לגבי מכת בכורות [2] לבין תיאור מימוש המכה [3] מופיעים פסוקים רבים המתארים את תכני ודיני חג הפסח [4].
מה רואה הסופר המקראי לצרף את אזכור הפסח דווקא כאן? תאמרו: זו שאלת היתממות, הרי חג הפסח מציין את יציאת מצרים, אז מה יש לשאול כאן?
בואו נעיין יחד במסופר על חג הפסח.
תיאור חג הפסח נפתח בפירוט קרבן הפסח [5], ונמשך בתיאור דיני חמץ ואכילת מצות [6].
מודגש שחג הפסח אינו אירוע זמני אלא הוא חג לעתיד, לדורות: "ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם" (שמות יב, כד).
אם זה חג לעתיד, מה יש לזכור ולהזכיר?
ראשית, את הרקע הכוחני והאלים שהביא לשחרור: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה" (שמות יג, ג) [7].
עלינו לזכור שאלוהים הוציאנו ממצרים, רק זאת?
עלינו לזכור שיצאנו מבית עבדים.
תהליך התגבשות המשפחות לעם נושא בתוכו סיפור של עבדות! לא של גבורה, לא של פאר, לא של גדולה - רק של עבדות!
זיכרון זה הוא לא רק לחג הפסח אלא "מזכירין יציאת מצרים בכל יום" [8].
אם-כן, המיתוס הקדום המתאר כינונו של עם ישראל נושא סיפור עבדות, האם יש עוד עם או תרבות שזה יסודה הקדום?
ומה עוד אנו מצווים לזכור בתיאור הראשון של חג הפסח?
"וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשתו והיה כאזרח הארץ וכל ערל לא יאכל בו. תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" (שמות יב, מח-מט).
לזכור שיש גרים, אנשים שמוצאם לא מבני ישראל, והם חיים בתוך האוכלוסייה הישראלית. גם הם מקריבים את קרבן הפסח.
ומה שחשוב ועקרוני יותר: שוויון מוחלט קיים בינם לבין בני ישראל כי "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם".
זהו האזכור הראשון של מצוות היחס החיובי לגר, "מצווה שחוזרת על עצמה מספר הפעמים הרב ביותר, בנוסח זה או אחר - 36 פעמים, יותר משבת, כשרות וכ'" [9].
נכון, הכתוב מתאר שהזרים נדרשים לברית מילה, לציון שוויונם המלא, אבל זה הכל! [10].
בפרשה בה אלוהים הוא הפועל והיוזם המרכזי שזורות שתי אמירות חשובות: שורש העבדות בכינונו של העם והיחס החיובי לגר.
אמירות אלה אינן זרות זו לזו, מצופה שהזוכר את מוצאו בעבדות יהא רגיש לאי-שוויון גם של זרים החיים בעמו.
האם מרחק הזמן בין העבדות במצריים לבין ימינו אלה, משכיח את הקשר החשוב הזה?
הארות ומראה מקום
[1] דיון מפורט בכך מצוי במאמר "פרשת בא: איני אוהב את המסופר בה" פורסם באתר [http://www.notes.co.il/moti], תשס"ז.
[2] שמות יא.
[3] שמות יב, כט-לג.
[4] שם, א-כח, לד-נ.
[5] שם, א-יג, כא, כז,
[6] שם, יד-כ, לד; יג, ו-ז.
[7] וגם שמות יב, כז;יג, ח-ט.
[8] רש"י על אתר.
[9] יעקוב (ג'קי) לוי, "מדרש ביתי: הכדור הוא עגול, פרשת וזאת הברכה. ידיעות אחרונות 1/10/99.
[10] נזכור, גם בני ישמעאל הם נימולים!
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
