פגיעה בעת רחצה בחוף הים - אחריות העיריה והמדינה 

אחת מהנאות היום יום שלנו, היא ללכת עם המשפחה או החברים בסופו של יום עבודה קיצי, לח ודביק
לשבת על חוף הים, לשכשך במים.
לעיתים, דווקא השילוב של שעות בין הערביים, רדת החשכה והעדר שילוט בולט, עלול להוביל לסיום טראגי של ערב משפחתי מהנה, כמו במקרה שלפנינו:

תיק אזרחי 789/99 שנידון בבית משפט המחוזי בחיפה, אריהרולד ומימי כץ נ' עיריית הרצליה, אליהו חברה לביטוח ומדינת ישראל.

התובעים הגיעו לחוף ימה של הרצליה בשעות בין הערביים, והתיישבו באזור שלפי הבנתם היה מותר ברחצה. התובע נכנס למים לשחייה, ראשו נחבט בסלעים שהיו מתחת למים בקו החוף, וכתוצאה מכך הוא ניזוק בצורה קשה מאוד ונותר נכה ב100% כתוצאה מאותה תאונה טראגית.

התובעים מבקשים לחייב את הנתבעות בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע עקב התאונה, כאשר הם סומכים את תביעתם זו על עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה בכך שהפעילו מקום רחצה מסוכן.

כלפי עיריית הרצליה טוענים התובעים כי נוכח העובדה שהעירייה היא המחזיקה בקרקע, מפעילת החוף ובעלת השליטה בו-היא חבה בחובת הזהירות כלפיהם.

הטענות כנגד המבטחת של העירייה-היות שהיא מכסה בפוליסת ביטוח אירועים כאלו.

הטענות כנגד המדינה-מכח היותה הבעלים של חופי הרחצה במדינה ומכח חובתה החוקית לפקח על חופי הרחצה ותקינותם, משום כך היא חבה בחובת הזהירות כלפיהם.

בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה מאחר שהתובע ניזוק כתוצאה מפגיעת סלע בראשו בזמן ששחה או צלל במים, ולא עקב קפיצה אל המים. ייתכן, קבע ביה"מ שעקב היעדרותם של שילוט והכוונה בולטים, סבר התובע כי הוא באזור המותר ברחצה וכי קיומם של שלטים המתריעים על סכנה ועל גבול אזור המותר ברחצה-היו יכולים למנוע את האסון.

באשר לחובת העירייה קבע ביה"מ כי מלבד חובתה הסטטוטורית להתקין שילוט בחופים המוכרזים, על העירייה חובה לדאוג להצבת שלטים הולמים ואמצעי הכוונה אחרים מוחשיים ובולטים, למניעת בלבול בין קווי הגבול התוחמים את חופי הרחצה המוכרזים ואלו שאינם מוכרזים.

באשר לחובת המדינה קבע בית המשפט כי חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) קובע כי אין המדינה אחראית בנזקים בתורת בעלת הנכס שהוקנתה לה מכח החוק בלבד, כל עוד לא קנתה אחיזה בנכס.
יחד עם זאת מכח הסמכות הסטטוטורית, הקנה המחוקק למדינה את החובה לשלוט במובנים מסוימים, ולפקח על הנעשה בחופי רחצה ומכאן המסקנה, כי מוטלת על המדינה חובת זהירות מושגית כלפי ציבור הרוחצים בים, גם במקומות שאינם מוכרזים. הן מצד הרשויות המקומיות והן מצד המדינה.

באשר לחובת הזהירות הקונקרטית של המדינה - חובה על המדינה לאסור רחצה בחופים בהם מצאה המדינה כי הרחצה עלולה לסכן חיי אדם והוא הדין בחובתה של המדינה לפקח על תקינות השילוט וההכוונה בחופים המוכרזים בשל הסמיכות הפיזית של חוף מוכרז וחוף שאינו מוכרז.

כך נקבע שהעירייה והמדינה הפרו את חובותיהן בנסיבות העניין כלפי התובע בנושא מסוכנות החוף, וההתראה עליו ומתקיים קשר סיבתי בין הפרת חובות אלו לנזק של התובע.

כמו כן קבע ביה"מ שמאחר שהתובע נכנס למים לאחר רדת החשכה, ובידיעה שאין שירותי הצלה בשעות אלו:הוא לקח על עצמו סיכון ולכן עליו לשאת גם בחלוקת האחריות לנזק. שיעור האשם התורם שלו נקבע על 30%.

בשאלת חלוקת האחריות בין המדינה לעירייה סבר ביה"מ כי אין לקבוע שיעור אחריות שונה במערכת היחסים המתקיימת בין אחת לשנייה. שתיהן תישאנה באחריות כמעוולות כלפי התובע ביחד, ואילו ביניהן תשא כל אחת ב - 50% מן החבות.

הפיצויים שנפסקו לתובע בגין ראשי הנזק הבאים: נזק שאינו ממוני, הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, הפסדי פנסיה, סיעוד, מגורים, רכב, שונות והוצאות טיפולים רפואיים ושיקום- נקבעו לסכום של 15 מיליון בקירוב. מכך נוכו התשלומים ששולמו לנפגע ע"י המוסד לביטוח לאומי.

כן נקבע פיצויי לתובעים המשניים - משפחת הנפגע בסך 287,350 ש'.

על פסיקה זו הוגשו 3 ערעורים מטעם הנתבעות, וערעור אחד מטעם התובע,בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים. ע"א 1457/07,ע"א 1474/07,ע"א 1556/07:

המערערות טוענות כי אין לראותן אחראיות לאירוע מכח עוולת הרשלנות. כמו כן נטען כי האשם התורם שנקבע שיעורו נמוך מידי, וכי נפלה טעות בסכומי הפיצויים שנקבעו למשיבים.

כמו כן הועלתה שאלה בסוגיית חלוקת האחריות בין הרשויות, ואילו חברת הביטוח מצידה טענה, כי האירוע כלל אינו מכוסה בפוליסה.
המשיבים (התובעים) בערעור שכנגד טענו כי אין לייחס אשם תורם לתובע בשל קרות התאונה.
בית המשפט קבע כי באשר לאחריות המערערות כלפי נזקי המשיב, דין הערעור להדחות ואחריותן כפי שנקבעה במחוזי, נשארת על כנה.

באשר לשאלת הקשר הסיבתי בין הרשלנות של המערערות לבין הנזק שנגרם למשיב נקבע כי: "ההתרשלות הפוגעת ביכולתו של התובע להוכיח את הקשר הסיבתי, כיוון שהיא עצמה מונעת את התממשות סדר הדברים הלא-רשלני, עשויה להעביר את נטל לנתבע לשלול את קיומו של קשר סיבתי" וכי בנסיבות העניין לא עלה בידי המשיבים לשלול את הקשר בין התרשלותם לנזק.

לעניין האשם התורם של התובע נפסק כי אין מקום להתערב בקביעת ביה"מ המחוזי.

לעניין הכיסוי הביטוחי נפסק כי האירוע אכן מכוסה ע"י פוליסת הביטוח של המבטחת.

עם זאת מצא ביה"מ להתערב בגובה הפיצוי שפסק המחוזי, במספר ראשי נזק בהם נפל משגה עקרוני.

סכום הפיצוי בגין הפסד השתכרות - נקבע כי נטיית בית המשפט המחוזי הייתה לצד הגבוה והוחלט על הפחתה של 20% בגין ראש נזק זה.

סכום הפיצויי בגין סיעוד הופחת בכאלפיים ש' לחודש.

עבור תהליך שיקום נפסק לתובע סך של מאה אלף ש"ח ועבור טיפולים רפואיים סך של חמש מאות אלף ש'. בית המשפט קבע כי השיקום לא צריך להינתן בנפרד לטיפולים הרפואיים וכי סכום של 500 אלף ש' הינו פיצוי ראוי בגין כלל הטיפולים.

בסופו של דבר, אנו רוצים להנות מהחיים, ולשמור על הבריאות. אם חלילה קרה מקרה מצער שכזה, בו במהלך פעילות פנאי אירע נזק גופני לאדם, יש לפנות מיידית לייעוץ עם עורך דין אשר עוסק בתחום דיני נזיקין.

עורך דין כזה, הבקיא בנזקי גוף יקבל את החומר מידי הנפגע, ויפנה למומחים רפואיים ואחרים בתחומים שונים על מנת לקבל חוות דעת מקצועית מקיפה שתאמוד את הנזק הגופני שנגרם לתובע ואת נזקי הלוואי התפקודיים.
עורך דין זה ייעץ ללקוח שלו לגבי המשך הטיפול במקרה והכנת התביעה.

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי