ספר התורה נפתח בהצהרה: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א).
הצהרה זו מציינת מוחלטות ושלמות כוללת שמתבטאת למשל בתיאור הבא: "משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם: ממכון שבתו השגיח אל כל ישבי הארץ: היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" (תהלים לג, יג-טו). אכן, "אלוהים הוא אל עליון, הקיים כשלעצמו, והוא אינסופי וכליל שלמות" [1].
אמירות אלה מעלות שאלת יסוד: אם אלוהים נתפס כאינסופי וככליל השלמות איך יכול אדם סופי ומוגבל לומר משהו משמעותי על אלוהים?
שאלות אלה שואל גם משה, בפרשת השבוע שעבר, פרשת שמות: "ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם: ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם: [...] זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" (שמות ג, יג-טו). תשובת אלוהים אינה מצמצמת את המרחק בין אלוהים השלם לבין האדם, לכן מוסיף משה ושואל שוב: "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א). נראה שהסופר המקראי היה ער לקושי, ובסיפור המעשה הוא מנסח בסיס מבהיר. אכן, בתחילת פרשת השבוע, פרשת וארא, בתיאור הדברים שמשה מיועד להעביר לבני ישראל, מופיע הביטוי "אני ה?" ארבע פעמים בתוך שבעה פסוקים [2]! זה הופך את הביטוי למילה מנחה [3].
כלומר, הפנייה לבני ישראל באה להציג את אלוהים בפני העם. האם רק ההיבט הטכני של שכיחות הביטוי "אני ה?" משדרת זאת?
נמשיך לקרוא ונראה.
בשלב הראשון הכתוב מציג בפני בני ישראל את שמו החדש של אלוהים: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה? לא נודעתי להם" (שמות ו, ג).
כלומר אם מישהו זוכר במקרה את סיפורי העבר בא הכתוב לומר יש שם חדש ואולי מערכת יחסים חדשה.
ובהמשך נאמר: "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את בריתי" (שם, ה). האם פסוק זה משקף הופעה של ישות מוחלטת ונצחית שיודעת הכל?
לטעמנו לא.
כאן מתאר הכתוב את אלוהים כישות שנזכרת בהתחייבות בעקבות קליטה של מצב העם.
ישות אין-סופית ונצחית נזכרת רק לאחר שהיא קולטת נתונים מן העולם?
וודאי שלא.
אם-כך, איך אפשר להבין זאת?
אנו מציעים את ההסבר הבא, העם כבר שנים רבות בעבדות. זיכרון העבר, אם הוא קיים, הוא זעום ומעורפל. אבל, המטרה היא להפיח בעם העבדים תקווה ולעורר אותו לפעילות. האם אפשר לממש זאת על-ידי הצגת ישות מופשטת ורחוקה מתפישה?
לא.
ההצגה צריכה לבטא קרבה מסוימת. אחת הדרכים היא להשתמש בדימויים שיכולים להיות מובנים על-ידי השומעים. בדרך שנבחרת על-ידי הסופר המקראי שלבים אחדים: א. הכתוב מעלה את מרכזיות האלוהים באמצעות הביטוי המנחה. ב. האלוהים מוצג בשם חדש. ג. האלוהים מתואר במונחי התנהגות מוכרת של בני אנוש.
האם העם מאמץ מיד את אמונה?
לא: "וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה" (שם, ט).
זה מפליא? לא. העם עדיין בתוך העבדות הקשה.
עם-זאת, כפי שאנו יודעים העם נענה בסופו של דבר ויוצא ממצריים, אבל רק לאחר היציאה בא ביטוי של אמונה: "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא).
כלומר, אמונה אינה מתקבלת לאחר מפגש אחד אלא רק לאחר זמן רב, רק לאחר שמתברר שיש כיסוי להבטחות.
אבל אם הצעד הראשון לא ישדר קרבה שיש בה הבנה ורגישות, לא יבואו גם צעדים נוספים של שכנוע ואמונה.
האם, מנהיגים בשר ודם לא יכולים ללמוד מכך?
הארות ומראה מקום
[1] קארן ארמסטרונג, ההיסטוריה של אלוהים, ירושלים 2006, עמ' 15; ספר מומלץ לכל צמא תרבות ואמונה.
[2] שמות ו פסוקים ב, ו, ז, ח.
[3] "מלה או שורש לשוני, החוזרים בטכסט או מסכת טכסטים, חזרה רבת משמעות" (מ"מ בובר, "סגנון המלה-המנחה בסיפור התורה", דרכו של מקרא, ירושלים תשכ"ד, עמ' 284.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
