מערך שיעור בנושא השבת אבידה

מבוא רעיוני למצוות השבת אבדה

מצוות השבת אבידה ( או לחלופין - חוק השבת אבידה) מהווה אבן בוחן למידת אחריותנו כלפי האחר. הערך הבסיסי של המצווה הנו "לא תוכל להתעלם" (דברים כב, ג). אמנם התורה מתייחסת למקרה ספציפי של מציאת אבידה, אך יוצאת מכאן קריאת כיוון כללית לגבי היחס שלנו למצוקות האחר - אל תתעלם!

דרך מצווה זו אנו יכולים לבחון מצבים בהם ישנו מתח בין העזרה לאחר בין הדאגה לעצמי, וכן עולה השאלה של מדינת רווחה מול מדינה קפיטליסטית. נבחן דרך השבת אבידה את מצבנו כיום - כמה אנו חושבים על הזולת, האם יש לנו רף מינימום ומקסימום בדאגה אליו, מהו יחסנו רכוש ועוד.

מעבר לכך, בהשבת אבידה ישנן שתי נקודות מעניינות נוספות שניתן לת עליהן את הדעת. האחת היא, שלא כמו בדאגה לחסד, שם תמיד יש צד אחד נותן וצד אחד מקבל, ולרוב - הצדדים יישארו די קבועים, בהשבת אבידה כל אחד יכול למצוא את עצמו בקלות בכל אחד מצידי המתרס.

נקודה נוספת מעניינת במצווה זו, הנה החיבור שלה בין "צדק" ל"חסד". כשאדם משיב אבידה, מצד אחד הוא עושה "צדק" - הוא פשוט מחזיר חפץ לבעליו האמיתיים, אולם מצד שני הוא יוצא מדרכו לשם כך, משקיע בכך זמן ואולי גם כסף, ובכך הוא מקיים גם חסד, לאו דווקא עם עניים.

מבוא טכני

גיל יעד - במערך שלפניכם פעילויות שניתן להתאימן לתלמידי כל הכיתות, יש לסנן לפי הצורך.

ציוד נדרש - חוק השבת אבידה , הלכות אבידה לרמב"ם , ארבעה בריסטולים וטוש, מחשבים עם חיבור לאינטרנט (או בבית ספר, או בביתם של התלמידים).

זמן הפעילות - אם מבצעים את כל שלבי הפעילות, הדבר יכול לקחת לפחות שלושה שיעורים. כמובן שניתן לבחור רק חלק מהשלבים ולקצר בהתאם.

מטרות הפעילות:

1. הבנת חשיבות מצוות השבת אבידה, כאבן בוחן לאידאל של הדאגה לזולת. תוך כך נרצה לעיין בגבולות שאנו נותנים לחובת הדאגה לאחר, עיון במתח שבין העזרה לאחר לדאגה לעצמי.

2. עיון בהבדלים בין חוק השבת אבידה של מדינת ישראל לבין דיני התורה, זאת על מנת לבחון ולנסות לדייק בהגדרת מידת האחריות של האדם על זולתו כנ"ל.

3. דרכים להשבת אבידה - הבנת החשיבות של האינטרנט בחיינו כמקדם מטרות טובות, וכהתפתחות חיובית של קירוב בני האדם זה לזה.

4. עיון במצב הקיים היום בנוגע להשבת אבדות, סביב משחק "חקר" בתוך אתר איבוד, שוב , כצוהר למידת אחריותנו לאחרים באופן כללי. חשיבה על הסיבות למצב על דרכים לשיפורו.

שלב א - "סימנים" - פתיחה והכרות
משחק

על כל התלמידים להסיר את שעוניהם. אם אין לתלמידים שעונים, ניתן לעשות זאת עם פלאפונים.

יש לשים את כל החפצים בערימה באמצע הכיתה. כעת המורה יחלק לכל תלמיד באופן שרירותי שעון/פלאפון, ללא ששאר התלמידים יראו.

התלמידים ישתמשו במשהו כמו מחברת כדי להסתיר את השעון/פלאפון מעיני חבריהם.

כעת, כל תלמיד צריך לנסות "להשיג" בחזרה את החפץ שלו. כדי לעשות זאת הוא צריך "להכריז" מה הוא "איבד" (כלומר - לקרוא בקול "אני איבדתי נוקיה עם מצלמה" וכד'. כדי למנוע בלאגן, ניתן לעשות זאת לפי תור). המוצא או המוצאים יתשאלו אותו, ויחזירו לו את החפץ רק אם ייתן סימנים. המורה יכול ללחוש לשני תלמידים שתפקידם במשחק לנסות להצליח להשיג חפץ שאינו שלהם, על ידי מתן סימנים כלליים, כמו "איבדתי נוקיה אפורה". כמו כן, המורה יכול ללחוש לשני תלמידים שהם צריכים לדרוש סימנים ממש מדויקים, כמו - איפה על הפלאפון היתה שריטה.

דיון - רמת הקשיחות של הסימנים, חסרונות ויתרונות

השאיפה היא שמלבד התלמידים שיצליחו לקבל חזרה את חפציהם, יקרו גם שתי הסיטואציות הבאות:

1. יהיו תלמידים שלא יצליחו להיזכר בסימנים הקשוחים שידרוש "המוצא" .

2. להפך - יהיו תלמידים שיקבלו חפץ שאינו שלהם.

ניתן לקיים דיון בכיתה סביב שאלה זו - מדוע צריך לתת סימנים? מה רמת הסימנים שיש לדרוש?

ניתן לראות את ההלכה בעניין זה בהלכות גזילה ואבידה לרמב"ם י"ג, ג, ובהמשך - י"ד,ד (שם אנו רואים שיש אנשים שלא דורשים מהם סימנים. בכך ניתן לראות את המתח בין הדרישה לסימנים לבין אמון בסיסי באנשים).

שלב ב - חשיבות השבת אבידה כראי לדאגה לאחר
נערוך סקר (לכיתות הנמוכות) -

מי כאן איבד פעם משהו שערכו יותר מ-50 ש"ח? כיצד הרגשתם?

עכשיו דמיינו לכם שמישהו מצא את האבידה שלכם, אך אינו מוכן להשיבו, כיצד תרגישו אז?

משחק תפקידים (לכל הכיתות) -

א. שני מתנדבים ישחקו שני צדדים: האחד איבד mp3 יקר, והאחר מצא אותו ואינו מוכן להשיבו. יש להציג את הוויכוח בין השניים. להדגיש לתלמידים שיש לנסות לתת טענות הגיוניות בפי כל אחד מהצדדים.

ב. כעת שני מתנדבים אחרים ישחקו מצב קצת שונה - הם הולכים ברחוב ורואים חפץ שהם מכירים את בעליו. האחד רוצה להרימו ולהשיב לו, השני אומר שאין זמן והם מאחרים לסרט וכד'. להציג את הסיטואציה והוויכוח בין השניים.

דיון כיתתי -

מדוע המוצא שסירב להשיב את האבידה איננו צודק? הרי הבעלים איבדו אותה, למה שאני אשיב לך אותה? ומעבר לכך - למה שאטרח לשם כך?

לגעת עם התלמידים בנקודות הבאות:

רכוש (משחק התפקידים הראשון) - שדבר שייך לי עד שיתבצע פעולה משפטית-קניינית שיפסיק מצב זה.

דאגה לרכוש הזולת (משחק התפקידים השני) - האכפתיות שלנו לרכוש של האחר.

במהלך הדיון ניתן להציג בפני התלמידים את הכתבה הבאה שפורסמה בynet, ולהעלות את השאלה: מדוע האתר כל כך "מתלהב" ממישהו שמחזיר כסף שאינו שלו? האם זה לא דבר בסיסי?

מתוך דיון זה נעבור לשלב הבא, בו ננסה להגדיר מהם הדרישות על פי החוק ועל פי התורה בעניין זה.

שלב ג - "עד כמה?!" - על אופיה וגבולותיה של הדאגה לאחר השוואה בין חוקי התורה לחוק השבת אבידה בנוגע להשבת אבידה.

על התלמידים לעיין בחוק השבת אבידה ובהלכות השבת אבידה ברמב"ם (את שניהם ניתן למצוא באתר איבוד, תחת "מאמרים ופעילויות"), וינסו למצוא לפחות שלושה הבדלים מהותיים ביניהם. יש להורות להם לרשום את ההבדלים לפני השלב הבא.

נסכם כאן את עיקרי ההבדלים כפי שאנו רואים אותם:

לפי החוק, חובת הטיפול באבידה חלה רק אם המוצא החזיק (הרים אותו) בחפץ. לפי ההלכה לעומת זאת, חל איסור להתעלם ממציאות.

לפי החוק, אין חובה ברורה לנסות לאתר את המאבד, מלבד ההבאה או ההודעה למשטרה. המשטרה מצידה אינה מחויבת בצורה ברורה לאתר את המאבד. לפי ההלכה ישנה חובה של "הכרזה".

לפי החוק - החובה להשיב את המציאה מוטלת על המשטרה. האדם הפרטי רק מחויב להביא את המציאה אליה. לפי התורה, החובה הנה חובה אישית על האדם המוצא.

לפי החוק, ישנה תקופה שלאחריה האבידה הופכת להיות רכוש המוצא. להלכה לעומת זאת, אין המאבד מאבד את זכותו על האבידה לאחר זמן.

לפי ההלכה, ייתכן מצב של "יאוש" מחפצים שאין בהם סימנים. בחוק אין התייחסות לכך.

דיון וחשיבה

יש לקיים שלב זה רק לאחר שהתלמידים רשמו את ההבדלים.

שמעו את ההבדלים שהתלמידים מצאו ונסו לסכמם על הלוח על פי הסדר הנ"ל.

שלושת ההבדלים הראשונים

הפנו את תשומת הלב לשלושת ההבדלים הראשונים: דונו עם הכיתה בנקודות הבאות:

ברמה הראשונית - לפי איזה חוק ישנה חובה חזקה יותר לדאוג להשבת האבידה?

ברמה השנייה - ייתכן להגדיר כי לפי החוק העיקר הוא לא לגרום נזק לאחר, כלומר - אסור לי לקחת לעצמי, אלא - הרמתי - עלי להביא למשטרה. אך אם התעלמתי אין בעיה. כמו כן - אין חובה לנסות למצוא את המאבד, זה כבר עניינו. העיקר שאני לא גרמתי לו נזק, אלא הבאתי את האבידה למצב בו הוא יכול למוצאה. לעומת זאת, על פי התורה, אין זה מספיק שלא אגרום נזק לחבר, אלא עלי לנסות לעזור לו באופן אקטיבי (האיסור להתעלם וחובת ההכרזה). בישיבות תיכוניות ניתן ללמוד סביב דיון זה את חקירותו של בעל "שיעורי ר' שמואל" (מסכת בבא מציעא, חלק ב, עמוד קג) - האם מצוות השבת אבידה שייכת לדיני איסורין או לדיני ממונות. השיוך לדיני איסורין קשור קצת לאיסור בהזקה לזולת. כמו כן ניתן לקשר חקירה זו לשאלה האם המצווה היא מצווה "בין אדם לחברו" או בין אדם למקום". לא נאריך בדברים אלו במסגרת זו.

כדאי לתת תשומת לב מיוחדת להבדל השלישי - אנו רגילים לראות את הקפיטליזם כנוגדת את החברתיות, בניגוד לסוציאליזם. כאן אנו רואים צד קצת הפוך. מדינה שלוקחת על עצמה את הדאגה לרווחה, במידה מסוימת לוקחת את האחריות האישית שיש לכל פרט מדינה להיות קשוב למצוקות האחר. כך לקחה המדינה גם חובה אנושית כל כך כמו השבת אבידה לזולת. התורה כאן מחייבת דווקא את האדם הפרטי לדאוג לאחר, ולא מאפשרת לו להטיל זאת על המדינה. מצד שני, ייתכן שדווקא העברת האחריות למדינה יכולה לגרום דווקא לביצוע טוב יותר ומקיף יותר של החובה.

שני ההבדלים האחרונים

מהו היחס לרכוש של אדם לפי החוק, ומהו היחס לרכוש לפי התורה? חישבו מה ההיגיון העומד מאחורי הכלל שלאחר ארבעה חודשים חפץ "מולאם"? הרי זה הרכוש שלי?! נראה לכאורה שהכיוון הוא שרכוש הוא אמנם גם שלך, אבל השמירה עליו לא יכולה לבוא על חשבון הציבור, ולכן לא נוכל לשמור לך את החפץ לעולמי עד. כיוון נוסף אפשרי, הוא שכל רכוש שייך גם לפרט, אך גם במידה מסוימת לכלל.

לפי התורה לעומת זאת, היחס לרכוש הינו מוחלט, והמוצא חייב לשמור על החפץ "עד שיבוא אליהו" (כלומר בלי הגבלת זמן). אמנם, גם לפי התורה ישנם מצבים בהם הבעלות פוקעת - כאשר יש "יאוש בעלים". אך פקיעת בעלות זו לא נובעת מצידם של המוצאים, אלא מצד סוג של הפקרה שביצע המאבד.

מתי לא?

גם לפי ההלכה היהודית ישנם מצבים בהם לא משיבים. הדבר מעלה את המתח בין הדאגה לזולת לבין הדאגה לעצמי, ומציאת האיזון בין השניים.

ראו למשל את ההלכה הבאה בהלכות אבידה לרמב"ם, פרק י"א:

יג אבידה שאין בה שווה פרוטה--אינו חייב להיטפל בה, ולא להחזירה.

מצא שק או קופה--אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו, אינו חייב להיטפל בהן; ואומד את דעתו: אילו היו שלו--אם היה מחזירן לעצמו, כך חייב להחזיר של חברו; ואם לא היה מוחל על כבודו, אפילו היו שלו--כך בשל חברו, אינו חייב להחזיר.

יח ההולך בדרך הטוב והישר, ועושה לפנים משורת הדין--מחזיר את האבידה בכל מקום, ואף על פי שאינה לפי כבודו.

נקודות לדיון: מה דעתכם על מגבלה זו? האם הכבוד העצמי של האדם זאת עילה מספיק טובה בשביל לא להשיב אבידות? האם אדם חייב לדאוג לאחר יותר משהוא דואג לעצמו?

"משחק" לסיכום שלב זה:

ערכו סקר בכיתה, איזה סכום לדעתם יש להשיב אבדות - האפשרויות:

אפילו עט!

משהו שערכו 20 ש"ח ומעלה.

משהו שערכו 100 ש"ח ומעלה.

רק משהו ממש יקר או עם ערך סנטימנטלי.

ניתן לבצע את הסקר ע"י תליית כרזות עם ארבע האפשרויות ברבי הכיתה ולבקש התלמידים להעד במקום המתאים לדעתם. מצד שני, ייתכן שכדאי שהסקר יהיה אנונימי.

סכמו את התוצאות על הלוח וחשבו את האחוזים של כל אחד.

כעת השוו את התוצאות עם סקר דומה שנעשה באתר איבוד, בו השתתפו 202 אנשים, והתוצאות היו (מעוגל):

אפילו עט! - 45%

משהו שערכו 20 ש"ח ומעלה. - 24%

משהו שערכו 100 ש"ח ומעלה. - 23%

רק משהו ממש יקר או עם ערך סנטימנטלי. - 8%

האם התוצאות של כיתתכם זהות לסקר באתר? אם אינן, חישבו מדוע.

המורה יכול לכוון לנקודות אותן העלנו בבוא - על הדרישה לא להתעלם, האכפתיות, העובדה שכולנו יכולים להפוך למאבדים וכו'. והקשר לנבחר"ת -השבת אבידה מעלה את השאלה מה הגבול ביני לבינך, וכמה אני צריך להתאמץ כדי לעזור לך.

שלב ד - תכלס - כיצד ניתן ליישם בימינו את "השבת אבידה"?

בעבר, כשהעולם היה קטן יותר, ואנשים גם איבדו פחות חפצים, היה מקום בירושלים שנקרא "אבן הטוען", אליו היו מגיעים כל עם ישראל שלוש פעמים בשנה (כשממילא עלו לרגל), ושם יכלו להכריז על דברים שאיבדו או מצאו.

הגמרא מספרת על כך במסכת בבא מציעא דף כח: -

"אבן טוען היתה בירושלים כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה וזו היא ששנינו צאו וראו אם נמחת אבן הטוען".

שאלו את התלמידים: מה ניתן לעשות היום כשאתם מוצאים או מאבדים משהו? הרי תליית פתק הנו מעשה מיותר בעיר הגדולה.

כאן ניתן להעלות שני דברים מעשיים:

א. ברמה המקומית - חשיבה מעשית ליצירת פינת אבדות בית ספרית.

ב. ברמה הכללית - שימוש באינטרנט.

ניתן לדבר על כך שהאינטרנט במובנים מסוימים, מחזיר אותנו אחורה בזמן, אל תקופות בהן היתה אפשרות מעשית של כעט כל העם להיפגש במקום אחד. כיום, באמצעות אתר איבוד, שמהווה את אתר המציאות והאבדות הפעיל בישראל, כל עם ישראל, ובעצם כל העולם, יכול "להיפגש" במקום אחד, ולפרסםאו לחפש אבדות ומציאות במהירות, יעילות ודיוק מדהימים.

מכאן ניתן לגלוש לעיסוק כללי בנושא האינטרנט - על היכולת שלו להפוך את העולם ל"כפר גלובאלי" קטן, ושממילא מאפשר יצירת קשר קלה עם כל אדם בעולם. יכולת זו מנוצל לרעה על ידי גורמים רבים, אך גם יכולה להיות מנוצלת לטובה, כדוגמת אתר איבוד.

שלב ה - עבודת חקר

שלב זה מצריך עבודה על האינטרנט. ניתן לעשות זאת כעבודה ביתית, ואז לקיים את הדיון בכיתה בשיעור הבא, או לגשת לכיתת המחשבים ולבצע את העבודה שם, ואת הדיון לאחריה. ניתן לשקול גם להשתמש בשלב זה דווקא כהקדמה לכל המערך - התלמידים יעשו את העבודה בבית, התשובות יישלחו למורה על ידי האתר לקראת השיעור הבא כקובץ אקסל, כך שהמורים יוכלו לעבד את התוצאות לגרפים כראות עיניהם.

ניתן לגשת למשימת החקר דרך אתר איבוד.

דגשים טכניים לביצוע המשימה:

כדאי להקציב למשימה זמן.

יש להדגיש לתלמידים שעליהם לרשום את שמם האמיתי, כדי שהמורה יוכל לראות את התוצאות.

יש להדגיש שכולם צריכים לרשום את שם בית הספר באותו איות בדיוק, כדי שתוכלו לקבל את התוצאות שלכם במהירות.

נקודות לדיון:

מדוע יש כל כך הרבה מצלמות דווקא? מדוע כמעט ואין כסף?

מדוע יש מקומות בארץ שמחריזים בהם צעט אוד על אבדות והרבה יותר על מציאות?

האם ניתן לאפיין את אותם מקומות? וכן הלאה.