לאחר המלחמה, ד"ר צלאח אל-דין אל-מונג'ד[10] כתב על דברי הייכל בספרו, עמודי השואה ? דיון מדעי בסיבות תבוסת ה-5 ביוני, כך: "לא הכרנו את עצמנו ולא הכרנו את האויב. הלכנו בדרך ה'בלוף', כאמצעי לחץ על ישראל, על אמריקה ועל המערב כדי שייכנעו לדרישתנו. אך הבורות ניצחה אותנו, וה'בלוף' לא הצליח בידנו נוכח אויבנו. תקפנו את האויב, ושילמנו ביוקר את מחיר הבורות והכזב... עונשנו היה גדול ומר".[11]
ב-20 באוקטובר 1967, הייכל כבר שינה את דעתו על הצבא הישראלי, והוא כתב כך: "לסגולותיו של החייל הישראלי ערך גורלי, הראוי כי נתייחס אליו. בין החיילים הישראלים היו מרצים באוניברסיטה, רופאים ומהנדסים, שהגיוס הכללי קראם לעמדותיהם. הם הכירו את יחידותיהם מקודם, והיו קשורים זה לזה בידידות עמוקה שנבעה מן האימון הממושך והמאורגן עם חבריהם לנשק. וכן היתה המטרה ברורה ונחרצת בעיני חיילי האויב: קיומה או אי-קיומה של ישראל... אנו ניצבים נוכח אויב מלומד ומודרני ואין פתרון אחר לצד הערבי בקונפליקט כולל, אלא שיהא גם הוא מלומד ומודרני".[12] ויחד עם זאת קבע הייכל, כי "האויב הישראלי, חרף כל כשרונותיו לנצל את אפשרויותיו, אינו מטיל אימה ואינו יוצא מגדר הרגיל ביכולתו. תבוסתו השלמה אפשרית, ואני כמעט אומר שהיא ? קלה".[13] ניתן לציין שהייכל נגע במאמר זה בשתי נקודות חשובות הרלוונטיות גם כיום למרות שעברו עשרות שנים מאז המלחמה: שאלת קיומה של מדינת-ישראל בעיני אזרחיה, והפער המדעי-טכנולוגי בין מדינת-ישראל לשכנותיה ? פער המעסיק רבות את האינטלקטואלים במדינות-ערב.
שנתיים לאחר המלחמה, כאשר היו ניסיונות לנהל משא-ומתן מדיני בין ישראל למצרים, ישראל העלתה את הדרישה הטבעית "לגבולות בטוחים ומוכרים" כדי למנוע את הישנותו של איום עליה כפי שהיה במלחמת ששת-הימים. הייכל הכריז על עמדתה של מצרים ללא היסוס בעיתון אל-אהראם באופן הבא:
"הגבולות הבטוחים והמוכרים של ישראל, לפי דעתנו, הם בית-כנסת אחד בתל-אביב ועוד 10 מטר סביבו".[14]
לאור האמור לעיל, קשה להתחמק מהשאלה "מה היה קורה אילו נוצחה ישראל"? שבועות אחדים לאחר המלחמה, נפגשו בניו יורק לארוחת-צהרים ריצ'ארד צ'זנוף, אדוארד קליין ורוברט ליטל שעבדו כעיתונאים בשבועון "ניוזוויק". שלושתם סיקרו את המלחמה מזוויות שונות, וצ'זנוף אף סיקר את מהלכי המלחמה מישראל. בעקבות סיקור זה, הוענק פרס ל"ניוזוויק" מטעם "מועדון עיתונות חוץ" בארה"ב. וכך הם תיארו את הפגישה בניו יורק: "על כוס משקה העלה מישהו את ההנחה המחרידה ? מה היה קורה, לו נהפכו המאורעות ב-5 ביוני 1967? מה היה קורה לו פתחו הערבים ראשונים במהלומות אוויריות מצליחות, והיו מציפים את ישראל?... מה היה קורה לו הפסידה ישראל במלחמה?... הרבינו לגלגל שאלה זו במחשבותינו, ובמשך חודשים היינו משוחחים שעות רבות על האפשרויות, להכנת העלילה לספרנו. חקרנו את המאורעות של מאי ויוני 1967, הסתמכנו על ידיעותינו כעיתונאים, במאורעות העולם ובאישים, ועבדנו בשלוש יבשות".[15] כך החל להתגלגל הרעיון לכתיבת הספר "אילו נוצחה ישראל" שיצא לאור בפברואר 1969. זהו סיפור דמיוני, אך כולו התבסס על אירועים שהתרחשו בישראל, במדינות-ערב ובעולם, ועל סמך דבריהם של שוקיירי ואחרים. הספר הוא מזעזע למדי, בעיקר לקורא הישראלי. אולם, זאת בדיוק היתה כוונתם של המחברים משום שהם ביקשו לקרוא תגר על התבונה הקונבנציונאלית של המדיניות האמריקאית כלפי ישראל. דהיינו, עד אז, ארה"ב לא היתה ערבה לקיומה של ישראל, ואת "התבונה" הזאת הם רצו לשנות - לאור האיום הקיומי על ישראל ב-1967.
בסיכומו של דבר, ניתן להעריך לאור הדברים דלעיל שהובאו בסדרת המאמרים, כי סוריה הזרימה דלק למשבר המקומי, מוחמד חסניין הייכל העניק לאירועים עומק אינטלקטואלי משכנע, אחמד סעיד קריין רדיו "סאות אל-ערב" עורר את הציבור הערבי, ואחמד שוקיירי ביטא ללא כחל-וסרק את מה שרבים אחרים חשבו. שילוב של הגורמים האלה וגורמים נוספים, התלכדו לכדי הזדמנות יוצאת-דופן, שנראתה בעיני מדינות-ערב כהזדמנות שיש לנצלה ללא כל דיחוי. אלא שתוצאות מלחמת ששת-הימים הציבה מראה מול פניהם של הערבים וחשפה את פגמיהם מבחינה מוסרית, טכנולוגית, צבאית ואידיאולוגית. מלחמת יום-הכיפורים שבאה לאחר מכן, הבהירה לכל שגם בתנאי-פתיחה אופטימליים לטובת מדינות-ערב לא ניתן להביס את ישראל בשל אותם פערים בין ישראל לבין שכנותיה, שהלכו והתרחבו עם השנים.
הייכל פרש לגמלאות לפני שנים אחדות, ולעיתים הוא ממשיך להעלות על כתב את הגיגיו הארוכים. כך למשל, לאחר קריסת מגדלי-התאומים בספטמבר 2001, הייכל כתב מאמר ארוך באל-אהראם שהתפרס על פני שלושה עמודים, בהם ניסה לשכנע את קוראיו כי מי שביצע את הפיגוע, היו אלה הסרבים ולא ערבים חברי ארגון "אל-קעידה".
-------
[10]צאלח אל-דין אל-מונג'ד, נולד בדמשק, התגורר בלבנון מאז 1961 בשל אווירת החופש ששררה שם בהשוואה לשאר מדינות-ערב, למד בסורבון ורכש השכלה משפטית. מונג'ד היה מקורב לקבוצת האינטלקטואלים שהתקבצה סביב העיתון "אל-חיאת" הלבנוני, והוא נמנה עם מקורביו שח עורך העיתון כמאל מרווה שהיה גיסו. מרווה נרצח בידי סוכנים מצריים ב-1966, על כן מונג'ד התחשבן בספרו עם המשטרים הסוציאליסטים בעולם-הערבי ? בעיקר נגד מצרים וסוריה.
[11]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ' 158.
[12]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ' 158; שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 151-154.
[13]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 154.
[14]אל-אהראם (מצרים), 2 בפברואר 1969.
[15]ריצ'ארד צ'זנוף, אדוארד קליין ורוברט ליטל, אילו נוצחה ישראל. (ת"א: ספרית מעריב, 1969).
ד"ר יוחאי סלע מתמחה בחברה, פוליטיקה ותקשורת במזרח-התיכון.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
