הנר השמיני -הוא האלוקות
התפתחותו של האדם ושלמותו, לאחר שעבר את שמונת השלבים,בהדלקת נרות חנוכה-הנם גם שמונה שלבים של התפתחות באדם עצמו ומה שעליו לעבור עד שיגיע לאותה שלמות.
כל אחד מהנרות ביומו הוא, מהווה התחלה חדשה והתעוררות של אותו מימד בו הוא נוגע, התדר של הראייה, שמיעה, מחשבה, דיבור, רגשות, אהבה, זיק החיים והשלמות האלוהית.
בכל יום אנו מדליקים את הנרות ומתכוונים לתדר אנרגטי אחר בתוכנו וביום השמיני אנו יוצרים את השלם האנרגטי אשר מהווה את האלוהות עצמה.
כאשר השלמנו את התדר האנרגטי יצרנו מגן דוד מושלם אשר מקבל ומאציל מלמעלה למטה, מקבל ומאציל מלמטה למעלה, כי כמו העליונים גם התחתונים על מנת ליצור את ההשתקפות המושלמת ואת "ההיזון" המושלם בין הרוח לחומר והחומר לרוח.
כאשר הנר האחרון מודלק -האדם מושלם, הוא נברא בחומר וקיבל ברוח. כל אחת מהצ'קרות שלו טופלה, קבלה חיות נוספת. הוא נפתח ברמה האנרגטית ונתן מעוצמתו הפיזית ליקומים הרוחניים אשר ניזונים ממנו כפי שהוא ניזון מהם.
מתוך כתבתו של ישעיהו בן אהרון:
ארבעה יצאו אל הפרדס, למסע חניכה בעולמות העליונים. שלושה טעו בדרכם .רק אחד מהם עלה ויצא בשלום. הדרכים המוטעות פוגעות באיזונים הבריאים בין גוף, נפש ורוח, בהתאמה.
1)בן עזאי "הציץ ומת", כלומר, גרם לעצמו מוות גופני כתוצאה מאי הרצון לחזור לגופו הפיזי;
התעסקות מופרזת בענייני הרוח, התנתקות מחובות וענייני העולם הזה, והמעטת ערכם של החיים הארציים,מפירה את איזון גופנפש. חניך המשקיע את כל כוחות גופו, נפשו ורוחו בשאיפה להתעלות רוחית כדי להתנתק מהאדמה ולהתמזג ללא שיור עם הרוח, יכול באמת ובתמים להצליח בכך. לאחר שהשתחרר מגופו ועלה ברקיעים, תשוקתו הבלתי נשלטת לאלוהי-רוחי עלולה לגרום לא לבחור להישאר שם ולא לחזור ארצה. בעבור העולם הפיזי הוא נחשב אז כמת, אם פיזית-גופנית ממש, ואם מבחינת הניתוק הרוחני-נפשי בו יתנהלו חייו מעתה ואלך גם אם יחזור לגופו. בן עזאי ("הציץ ומת") משמש בתלמוד לאפיון אב הטיפוס הספיריטואליסטי הקיצוני הזה. ויש את הסיפור המקראי על בני אהרון שהגיעו לכלות הנפש ונפטרו.
2)בן זומא "הציץ ונפגע", כלומר, הוא אמנם חזר לחיים ארציים, אבל נפשו נטרפה עליו כתוצאה מחזרה לא מאוזנת לגוף;
דרכו של בן זומא,מושכת אנשים שאינם מבקשים ללמוד כיצד להבחין בין אמת לשקר, מציאות ואשליה, ממשות ודמיון, ונוטים לחזיונות, פנטסיות ורעיונות פורחים באוויר. שיגעון בסופו של דבר אינו אלא רק ביטוי קיצוני יותר לערבוב היוצרות, העולמות והתחומים שכל אדם מחולל בחיי היומיום ללא הרף. מה שמעורבב ומבולבל כאן בצורה מוטעית הם ההבחנות בין תחומי התודעה, הזמנים והמקומות: מה שייך לרוח ומה לחומר, מה לחיים הפנימיים ומה לחיצוניים, מתי לילה ומתי יום, מתי עת לזרוע ועת לקצור, מתי דרך איש ומתי דרך אישה... וגומר. אדם המבקש להתקדש בלי להתגבר על חולשות אלו, יקל ראש בדרישות לעצב כלי תודעה והבחנה יציבים ובריאים. אבל אז, כאשר הוא מבקש לחזור לגופו ולנפשו הארציים, נשברים הכלים ההכרתיים שלא הוכנו כיאות מגודש שפע האור שהביא עימו, והבלבול הרגיל, היומיומי, ממנו סבל כבר קודם לכן -עלול לגרום לו באמת "לצאת מדעתו": הוא אמנם חוזר לגופו הפיזי אבל אינו מצליח לחזור נכונה ל"גופו המנטאלי", למערך האיזונים הנפשיים וההכרתיים ההכרחי לחיים בעולם הזה.
3)אלישע בן אבויה "קיצץ בנטיעות", כלומר, עם חזרתו הפך את כוחות הרוח שרכש לעצמו להיפוכם, והשתמש בהם לרעה בעולם הפיזי, במקום לטובה.
בדרכו של אלישה בן אבויה,האדם הטועה בה אינו מת ואינו יוצא מדעתו, אלא חוזר "הפוך" לחיים הרגילים, וגורם לאחרים למות ולצאת מדעתם. אדם זה לא רק שלא "התגבר על יצרו" במהלך ההכנה לחניכה, אלא העצים את תשוקתו לעוצמה והעלה אותה לדרגת תשוקה עילאית לכוח ושלטון. במסעותיו בעולמות העליונים הוא ימצא לו צידוק והעצמה לרצונותיו האנוכיים. הוא ינצל את החכמה והעוצמה שזכה בהם ,כדי להפוך את בשורת הרוח להיפוכה. כלומר, הוא יבקש בכל מקום אחר ניצוצות הרוח , כדי להתמיר אותם לחומר ותודעה חומרנית. ההיפך מייעודו הרוחני-אנושי האמיתי של האדם, שהיא-להפוך את הקליפות חזרה לניצוצות על ידי התמרת החומר לרוח והגשמת הרוח בחומר.
תפקידם של המתקדשים והמורים הגדולים של האנושות הוא ללמד כל אדם כיצד ללמוד להיות "הגנן המסור" המטפח ומגדל בו עצמו, ברעיו, בטבע ובאדמה את נטיעות הרוח של העתיד,דהיינו רוח וחומר מאוזנים ותומכים זה בזה.
לסיכום, ניתן לומר כי שלוש הדרכים המוטעות הן אלו:
-אחת גורמת להתמסרות קיצונית לרוח
-השנייה גורמת לערבוב תחומים בין רוח לחומר
- השלישית גורמת להיפוך תובנות הרוח הטובות -להיפוכן
לכן יש לאמץ,תנאים רבים להתפתחות מוסרית, רוחנית ואינטלקטואלית, שמימושם הכרחי לפני שאדם ירחיק לכת במדיטציה ויצא מעצמו באמת. כמובן שזה עשוי לגרום לדיכאון מסוים אצל אדם הנחפז להארה "אינסטנט". קיצורי דרך, אלו אינם מסמנים את הדרך הרוחנית האמיתית, לא בזמנים עברו ולא היום, אלא חושפים את המחפש לאותן סכנות, בפניהם מתריע סיפור המעשה התלמודי על ארבעה שנכנסו לפרדס.
-הרביעי, הינה דרכו של רבי עקיבא ,ש"עלה בשלום וירד בשלום".
רבי עקיבא מציין כי הצליח לא בגלל "שאני גדול מחברי", כלומר, איני בעל חכמה, תכונות וכישורים רוחניים גדולים משלהם, "אלא מעשי גרמו לי לקיים את המשנה ששנו חכמים במשנתן: מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך". כפי שראינו למעלה, אכן היו אלו המעשים שגרמו לשלושת רעיו לטעות בדרכם.
אבל מהי בכלל אותה "דרך הישר", שהיא הדרך הנפתלת והקשה מכולן? - התלמוד מעיד על עקיבא שעלה בידו לזהות ולממש את דרך האמצע ולאזן בין עליונים לתחתונים,בין הרוח לחומר.
ונאחל לעצמנו להיות מאוזנים ברוח ובנפש ולקיים את יעודנו עלי אדמות כאדם רגוע,שלו,שמח,ההולך ב"מסע חייו" וממלא את ייעודו בדרך העולה והמתעצמת למען עצמו ולמען זולתו-מתוך דבקות לאור ולא חלילה להיפך מהאור.
אסתי-מאסטר רייקי מדריכה ומטפלת.
מוסמכת לפרחי באך ומלחי שוסלר
קוראת בקלפי טארוט,אושו,קבלה ועודesterrevka8@walla.co.il
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
