פרשת השבוע, פרשת מקץ מאפשרת לנו לבחון שלושה מבניו של יעקב-ישראל, ראובן, יהודה, יוסף - תפקודם והתפתחותם.
בעבר, לפני המסופר בפרשת מקץ, הדמות המרכזית שקבעה את מיקומו של בן בין אחיו היה אחד ההורים, וליתר דיוק אחת האמהות.
שרה דאגה שבנה יצחק יהיה הממשיך לאברהם ולא ישמעאל, הבן של הגר (ברא' כא, ט-י). רבקה תכננה והוציאה לפועל פעולות אחדות שיבטיחו שהבן המועדף עליה, יעקב, יהיה ממשיך השושלת הרשמית ולא הבכור עשו (ברא' כז, ה-יז).
לגבי שלושת בניו של יעקב, קולן של האמהות אינו נשמע, פרט לאמירה בעת הולדתם: "ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי" (בראשית כט, לב). "ותאמר הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה ותעמד מלדת" (שם, לה). "ותאמר אסף אלהים את חרפתי.
ותקרא את שמו יוסף לאמר יסף ה' לי בן אחר" (בראשית ל, כג-כד).
שתי האמהות, לאה ורחל, אינן מבטאות התייחסות מיוחדת לבן הנולד, אלא למעמד ולמצב בו נמצאת האם. עם-זאת, עין בוחנת תבחין שלדברי לאה לרגל הולדת ראובן, יש נופך רגשי-אנושי. לעומת-זאת, דברי לאה לרגל הולדת יהודה, ודברי רחל לרגל הולדת יוסף מבטאים יותר תודה לאלוהים.
האם יש באמור לעיל רמז מטרים למעמד הבנים?
התייחסות נוספת לבנים מצויה בברכת יעקב:
בברכה לראובן מדגיש יעקב את מעמד הבכורה של ראובן, אבל אינו שוכח לו את שכיבתו עם פילגש אביו בלהה, למרות שלאחר האירוע יעקב לא הגיב (ברא' לה, כב) [1].
הברכה ליהודה מציינת את מנהיגותו והיא רצופת תשבחות [2]. ברכת יעקב ליוסף מעלה את קנאת האחים ומציינת מעמדו השליט בלוית ברכות רבות [3].
ניתן לומר שברכת יעקב משקפת בעצם את כישורי הבנים.
אבל, כדאי לבדוק איזה כישורים, תכונות והתנהגויות מתוארים בסיפור המקראי.
בסיפורי יוסף, ברוב המקרים מדובר על האחים כקבוצת רבים. ראובן ויהודה זוכים לאזכור אישי (גם שמו של שמעון מוזכר אבל באופן סביל בלבד: "ויקח מאתם את שמעון ויאסר אתו לעיניהם" [ברא' מב, כד]).
ראובן ויהודה מוזכרים פעמיים.
בפעם הראשונה, בעת התארגנות האחים להתנכל ביוסף. ראובן הוא היוזם, האחים נענים לו: "וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש. ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו. ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתנת הפסים אשר עליו. ויקחהו וישלכו אתו הברה והבור רק אין בו מים" (ברא' לז, כא-כד).
אבל כעבור זמן לא רב, כאשר ראובן אינו נוכח, מצליח יהודה לשנות את הכוון, מבלי להתייחס להסכמה עם ראובן: "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא וישמעו אחיו. ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצרימה" (שם, כו-כח).
המקרה השני בו מוזכרים שני האחים, ראובן ויהודה, הוא בפרשה שלנו פרשת מקץ.
האחים שבים ממצרים עם התבואה שקנו. הם מספרים את חוויותיהם ליעקב האב, גם את הדרישה: "ויאמר אלינו האיש אדני הארץ: בזאת אדע כי כנים אתם, אחיכם האחד הניחו אתי ואת רעבון בתיכם קחו ולכו. והביאו את אחיכם הקטן אלי ואדעה כי לא מרגלים אתם כי כנים אתם. את אחיכם אתן לכם, ואת הארץ תסחרו" (ברא' מב, לג-לד).
יעקב מסרב לרעיון לשלוח למצרים את בנה הנותר של רחל: "ויאמר אלהם יעקב אביהם: אתי שכלתם, יוסף איננו ושמעון איננו, ואת בנימן תקחו עלי היו כלנה" (שם, לו).
ביטוי של אב החושש מאוד לגורל בניו.
בתגובה קם הבכור לבניו, ראובן, ומצהיר: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אתו על ידי ואני אשיבנו אליך" (שם, לז).
יעקב דוחה זאת על הסף (שם, לח).
כעבור זמן מה, עדיין "והרעב כבד בארץ" (ברא' מג, א). בני משפחת יעקב "כלו לאכל את השבר אשר הביאו ממצרים" (ברא' מג, ב1) פונה יעקב אל בניו: "שבו שברו לנו מעט אכל" (שם, ב2).
הפעם יהודה מדבר הוא מזכיר לאביו יעקב את תנאי האיש ממצרים (שם, ג-ה). בהמשך מתפתחת שיחה קצרה בין יעקב לבניו על השאלה למה הם סיפרו שיש להם אח נוסף בבית (שם, ו-ז). במצב זה קם יהודה ופונה באופן נחרץ אל האב יעקב ואומר: "שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפנו. אנכי אערבנו, מידי תבקשנו אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים. כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמים" (שם, ח-י).
יעקב מתרכך, הוא מסכים לצרף אליהם את בנימין. הוא אף מייעץ להם לקחת שי, ולא לשכוח לברר אם הכסף שמצאו בשקיהם אין מקורו בטעות: "ויאמר אלהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים. וכסף משנה קחו בידכם ואת הכסף המושב בפי אמתחתיכם תשיבו בידכם אולי משגה הוא. ואת אחיכם קחו וקומו שובו אל האיש" (שם, יא-יג).
מכאן ואילך, יהודה הוא ראש האחים "ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף" (ברא' מד, יד1), והוא מדבר בשמם (ברא' מג, טז).
נבחן את המסופר.
בסיפור התנכלות האחים ליוסף מגלה ראובן עמדה אחראית לגורלו של יוסף. ניתוחו של הרב בנימין לאו מספק ניתוח מלא לכך: התורה מספרת לנו שהוא רצה להצילו מידם, אך מעשהו היה בתחבולה ולאחיו לא אמר אלא: "ידינו אל תהיה בו". קריאה נוספת בדברי ראובן, בזמן שיוסף מתקרב אליהם, תסייע להבנת האירוע [...] יש כאן תופעה לשונית שחוזרת במקרא כמה פעמים. המלה "ויאמר" חוזרת פעמיים, ובין שני הדיבורים אין דיבור של מישהו אחר. הרב והחוקר דוד צבי הופמן [...] עמד על התופעה הזאת בכללותה ועל פיה הסביר [...] באמירה הקצרה הראשונה אומר ראובן את דעתו בוויכוח. האחים מבקשים לבצע רצח אך ראובן עומד מולם וקובע: "לא נהרגנו נפש". הוא לא מתווכח, לא מדבר אליהם, אלא פוסק. השלב הזה נעשה שלא בנוכחות יוסף. הוא עוד רחוק. ככל שיוסף מתקרב כך גדל המתח של ראובן. הוא הבכור ויש לו מעמד משמעותי באירוע. הוא מבין שצריך לתעל את האלימות הכבושה בלבותיהם של האחים ורואה שהם נחושים בדעתם לבצע את זממם. במערכה הראשונה הוא הובס.
ראובן רואה שעומד להיות כאן רצח ולכן מציע את ההצעה שלו, שבאה להציל את יוסף מידם. זה הדיבור השני של ראובן: "אל תשפכו דם, השליכו אותו אל הבור ויד אל תשלחו בו". הוא מנווט אותם אך אינו שותף פעיל. הוא משדל אותם שאפשר להשיג את זממם גם בלי דם על הידיים. כוונתו הייתה להציל את יוסף לאחר מכן, אך מכירת יוסף לישמעאלים מנעה את ההצלה הזאת. [...] הוא אכן אמר להם "לא נהרגנו" ורק כשלא שמעו אליו ודבקו באלימותם נאלץ להציע את ההצעה החילופית של ההשלכה לבור" [4].
משום-מה, ראובן נעלם מזירת האירוע, אין הסבר לכך במקרא.
כשמגיעה אורחת הישמעאלים מעלה יהודה את הצעתו למכור את יוסף.
א. הוא אינו מתייחס כלל לסיכום שהיה עם ראובן, שממנו היה ברור שאין להרוג את יוסף.
ב. ניסוח דבריו מעלה תמיהה: "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו?" (ברא' לז, כו). יותר מפרשן אחד מבינים את השימוש בביטוי "מה בצע" כמכוון לכדאיות כספית [5]. המשך דברי יהודה ומימוש הצעתו מאששים תפיסה זו "לכו ונמכרנו לישמעאלים [...] וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף" (שם, כז-כח).
במלים אחרות, האחים הלכו אחר זה שעורר בהם סיכוי לגמול כלכלי.
ראובן, הדגיש את הערך "חיי אדם" יהודה קישר את "חיי האדם" למצלצלין...
בסיפור השני, לאחר חזרת האחים ממצרים ראובן מציע לקחת אחריות, אבל יעקב דוחה זאת, כעבור זמן יהודה מציע ויעקב מקבל.
מהו הגורם הקובע כאן? עיתוי!
ראובן מעלה את הצעתו, כאשר יש מזון, ואין שום-דבר דחוף בצורך להציל את שמעון משביו במצרים. שוב, ראובן נוטה להעלות טעון ערכי.
יהודה מעלה את הצעתו, כאשר סכנת רעב מרחפת; כשהקיבה ריקה, כל הצעה למלאה מתקבלת.
נעלה כעת את התפתחות האח השלישי, יוסף.
יוסף מופיע לראשונה על במת הסיפור המקראי כאהוב על ידי אביו באופן מופגן, דבר שיוצר ריחוק בין יוסף לאחים [6]. מיד אחר-כך מסופר על חלומות הגדולה של יוסף [7].
בפרשת השבוע, פרשת מקץ, מגיע יוסף לשיא. לאחר שהוא פותר את חלומות פרעה, מלך מצרים קובע באופן חד-משמעי: "אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים" (בר' מא, מד).
יוסף עולה לגדולה, האמנם?
בתשובה לשאלה מבוטאת שאלה נוספת: כאשר אדם מגיע לשלטון ולשררה, האם הוא בגדולה, או שהשלטון והשררה משפיעים עליו כך שהתנהגותו ואורח חייו אינם משקפים גדולה של אדם?
נקודת-המוצא לדיון יכולה להיות הטענה שיוסף הגיע למעמדו בזכות אישיותו וכישוריו והוא אינו חייב לאדם אחר דבר.
ייתכן, אבל בסיפור במקרא רשום מידי פעם שיוסף זכה לעזרת האלוהים: "ויהי ה? את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי" ( בר' לט, ב); "ויהי ה? את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסהר" (שם, כא). מתואר שיוסף מדגיש זאת: "ויאמר אלהם יוסף הלוא לאלהים פתרנים ספרו נא לי" (בר' מ, ח); "ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא את אשר האלהים עשה הגיד לפרעה" (בר' מא, כה).
יוסף אף מוצא לנכון לבטא את תודתו לאלוהים בעת שהוא קובע את שמות בניו: "ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי. ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלהים בארץ עניי" (שם, נא-נב).
ובכן, האם התנהגותו כפי שהיא מתוארת במקרא, היא של אדם החי על-פי מצוות אלוהים או בשמו הישראלי ה'?
מהי הפעולה הראשונה שיוסף מעורב בה, לאחר מינויו לתפקיד? "ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן אן לאשה ויצא יוסף על ארץ מצרים" (שם, מה).
בואו ניזכר, אברהם שיגר את עבדו לחרן כדי שיצחק לא יישא אישה מבנות הארץ, גם יעקב הלך לחרן ושם נשא את נשותיו. ואם שכחנו, הרי שמעון ולוי כילו את חמתם, באכזריות רבה, בגברי שכם, כדי שדינה אחותם לא תינשא לבן הארץ ל"שכם בן חמור החוי נשיא הארץ" (בר' לד, ב).
והנה, יוסף, ללא פקפוק, ללא היסוס נושא לאישה את בתו של כהן לאל אן!
האין בכך ביטול האמונה העצמית המקורית?
נעבור לתפקודו של יוסף לקראת שנות הרעב. כך מסופר: "ויקבץ את כל אכל שבע שנים אשר היו בארץ מצרים ויתן אכל בערים אכל שדה העיר אשר סביבתיה נתן בתוכה. ויצבר יוסף בר כחול הים הרבה מאד עד כי חדל לספר כי אין מספר" (בר' מא, מח-מט).
היערכות טובה ומתאימה, אבל מה עם העם המצרי? הרי היו שבע שנים להפיץ בעם את המידע ולהניע, לעורר או אף לחייב את העם לנהוג באופן דומה, לא כן?
אם טובת העם הייתה לנגד עיניו הוא היה צריך לנהוג כך, הרי פרעה סמך על עליו כמעט בעיניים עצומות והיה מקבל כל עצה שלו!
האין כאן תיאור של שליט שדואג קודם-כל ובעיקר לשלטונו???
נעבור למפגש החוזר עם בני משפחתו, שבאים "לשבר בר ממצרים" (בר' מב, ג).
נכון, אחיו התנהגו אליו באופן המחפיר והאכזרי ביותר. אבל גדולתו של אדם מביאה אותו לסלוח, לא כן? מה-עוד שיוסף עצמו מסביר בפרשת השבוע הבא, שאין לראות ביחס האחים אליו התנכלות אלא שזה בבחינת יד אלוהים [8].
לפי דברים אלה יוסף צריך להודות לאחיו!
אבל, כידוע מסופר דבר אחר: "וירא יוסף את אחיו ויכרם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות" (בר' מב, ז).
ונניח שבמפגש הראשון הוא "מחזיר להם". אבל יוסף אינו מניח ו"מטרטר" אותם הלוך ושוב ומעורר בהם פחד וחרדה. האין זה תיאור של התנהגות המונעת על ידי נקמה?
יתר-על-כן, נניח שאין לשפוט אדם בסיטואציה כזו, ומה לגבי אביו יעקב שאהב אותו יותר מכל האחים? הרי אביו אינו עול-ימים וחרד מאוד: "ואני כאשר שכלתי שכלתי" (בר' מג, יד). הרי אדם בנסיבות כאלה יכול ליפול. האם יוסף אינו שוקל זאת? האם אין זו התעללות באב שב-ימים?
במלים אחרות, יוסף מתגלה בפרשת השבוע פרשת "מקץ" כדמות נקמנית שאינו מקפיד לשמור על זהותו הלאומית.
אם-כן, יוסף זוכה לגדולה עוד בימי יעקב, יהודה מתחיל להיות מנהיג [9], וראובן נותר רק בתואר, הבכור.
האם זה מקרה?
ראובן, כפי שראינו לעיל, נוקט בעמדות ערכיות בהתייחסותו ליוסף. יהודה, בגישתו מבוטאת טובת הנאה. ויוסף מתואר כשליט שזה עניינו היחיד.
כלומר, אדם שנוהג על-פי ערכים, למרות מעמדו החברתי, אינו זוכה בשלטון.
בעל-ערכים אינו מונע לתפוס כס שלטון שיש בו מנעמים שונים.
וכנראה שגם מונהגים מעדיפים מנהיג שמראה כוחו ונחישות ומבטיח גמול מוחשי, שכר ממש.
האם בימים אלה של טרום בחירות, אנו רואים מועמדים מסוג אחר? והאם יש שינוי בשיקולי התמיכה במנהיג זה או אחר???
הארות ומראה מקום
[1] "ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז. פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה" (בראשית מט, ג-ד).
[2] "יהודה אתה יודוך אחיך ידך בערף איביך ישתחוו לך בני אביך. גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו. לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה שילו ולו יקהת עמים. אסרי לגפן עירה עירו ולשרקה בני אתנו כבס ביין לבשו ובדם ענבים סותו. חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב" (שם, ח-יב).
[3] "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין בנות צעדה עלי שור. וימררהו ורבו וישטמהו בעלי חצים. ותשב באיתן קשתו ויפזו זרעי ידיו מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל. מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך ברכת שמים מעל ברכת תהום רבצת תחת ברכת שדים ורחם. ברכת אביך גברו על ברכת הורי עד תאות גבעת עולם תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו" (שם, כב-כו].
[4] בנימין לאו, "רגע אחד של הקשבה", הארץ תרבות וספרות 30/11/07, עמ' 3.
אם-כן, בשני המקרים ראובן מתגלה כערכי ויהודה כמעשי, ושני המקרים גבר יהודה על ראובן וכבש את מנהיגות האחים.
[5] התלמוד נוקט במוצהר עמדה שלילית: "וכל המברך את יהודה - הרי זה מנאץ" (בבלי, סנהדרין ו, ב). "מה הנאת ממון תהיה לנו כי נהרוג את אחינו?" (יונתן על אתר); "מה ממון, כתרגומו" (רש"י על אתר); "מה תועלת" (ראב"ע על אתר); "ההורג [הורג] הוא לאחד משלש סבות, הראשונה לגזול ממונו, [...] לראשונה אמר מה בצע, כתרגום מה ממון" (תולדות יצחק על אתר).
[6] "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים. ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם" (בראשית לז, ג-ד).
[7] שם, ה-י.
[8] "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר. וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה. ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומשל בכל ארץ מצרים" (בר' מה, ה-ח).
[9] המנהיגות הממשית תתבטא בהופעת דוד המלך, מבית יהודה.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
