תמר היא דמות מקראית, כלתו של יהודה בן יעקב, ואם ילדיו פרץ וזרח. השם תמר נגזר מעץ התמר. הסיפור על יהודה ותמר מצוי בין סיפור מכירת יוסף ,לסיפור יוסף ואשת פוטיפר.
תמר הייתה אשתו של ער, בנו הבכור של יהודה. לאחר שער נפטר משום שהיה רע בעיני ה', נישאה תמר בהתאם לנוהג הייבום לאחיו אונן. אונן סירב להפרות אותה ושפך את זרעו ארצה (ומכאן הביטוי "אוננות" בעברית ובשפות אחרות) - היות שעל פי מהות הייבום, הילד שהיה אמור להיוולד מזיווגם לא יישא את שמו אלא את שם אחיו.
הדבר לא מצא חן בעיני ה', ועל כן נענש אונן בידי שמים במוות.
על פי הנוהג אמור היה בנו השלישי של יהודה, שלה, להינתן לתמר; אולם יהודה חשש שמא גם הוא ימות כשני אחיו לפניו, ולכן דחה את זיווגו לתמר בטענה כי הוא צעיר מדי. תמר, שחשדה כנראה כי אין בכוונת יהודה לממש את חובתו, ישבה במקום הקרוי "פתח עיניים", עטופה בצעיף- וחיכתה ליהודה שהיה אמור לעבור בדרך הזו. יהודה, שפגש בה "במקרה", התפתה לשכב עמה - לא לפני שהשאיר לבקשתה את חותמו, את פתילו ואת מטהו, כעירבון לתשלום גדי עיזים, שלא היה לו באותה עת.
כתוצאה מפגישתם הרתה תמר. כאשר התגלה הריונה, הודיעו ליהודה כי היא זנתה (שכן אמורה הייתה לשבת בבית אביה ולא להתראות עם גברים) - והוא ציווה להוציאה להורג בשריפה .
ואולם, בטרם ביצוע גזר הדין גילתה תמר את זהות האב.והוכיחה זאת ע"י החפצים שהשאיר בידה. יהודה נאלץ להודות בגלוי, ואמר "צדקה ממני". כתוצאה מזיווגם נולדו התאומים פרץ וזרח.
מעשה תמר הינו מעשה אמיץ ופורץ גדר. היא מתעלמת מן הנורמות החברתיות ומהמצופה ממנה כאלמנה וכאישה, וכל מעשיה כולם לשם שמים ומטרתם המשכיות השם והזרע. תמר היא דוגמא ומופת ל"אמה של מלכות" - מלכות מאמינה הפועלת מתוך דעה את ה', מתוך ידיעה שהקב"ה מנהל את העולם, מתוך ידיעה שאין מקריות ושכל שה' עושה, הוא עושה לטובה.
תמר שצדקתה יצאה לאור זוכה ללדת תאומים ליהודה, שני ילדים שגדלו כצדיקים בכלל משפחת ישראל: פרץ וזרח. כשיהודה מבין כשהוא טעה בסיפורה של תמר, הוא מבין את טעותו בסיפור יוסף. בסיפור זה נולד גם מלך המשיח, כמו שחז"ל אומרים במדרש. עוצמתו וגודלו של יהודה, היא זאת שיוצרת דורות אחריו, את דוד מלך ישראל.
בפרשית יהודה ותמר את עונשו המיידי של יהודה על חלקו במכירת יוסף.
פרשת יהודה מסמלת את תום עידן האבות הגדולים, בוא עידן הבנים-השבטים ועימה סכנת ההתבוללות. ולא רק התערבות גנטית, אלא גם התבוללות תרבותית.
מהסיפור המקראי, שבו נמנעה תמר מלומר בגלוי כי היא הרה מיהודה, ואף סיכנה עצמה במוות לולא היה יהודה מודה, למדו חז"ל כי נוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ולמות, מאשר להלבין פני חברו ברבים.
הרקע לסיפור: חוק הייבום .על-פי "חוק הייבום" -במקרה שאדם נפטר ולא היה לו בן זכר, על אשתו לקיים יחסים עם אחיו. הבן שייוולד כתוצאה מיחסים אלה יקרא על שם האח שנפטר, והוא גם יירש את כל רכושו של המת. במקרה והאח מסרב לקיים מצווה זו, עליו לעבור טקס הנקרא "חליצה": האישה חולצת את נעלו, בנוכחות השופטים, יורקת בפניו ואומרת טקסט מסוים. מאידך, האלמנה לא יכולה להינשא בשנית, עד שתלד בן זכר, או לחילופין, עד שתקבל את החליצה.
אסתי-מאסטר רייקי מדריכה ומטפלת.
מוסמכת לפרחי באך ומלחי שוסלר
קוראת בקלפי טארוט,אושו,קבלה ועודesterrevka8@walla.co.il
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
