בבית הורי חברתי, גדלו שלושה אחים ואח אחד, שקיבל את מחלת הפוליו.אלו היו שנות החמישים.לשמחת הוריה הצליחו הרופאים להצילו מנכות קשה ,ונותרה רק רגל אחת משותקת.
את חווית הנכות של אחיה הצעיר ,חוו היא ואחיה- בצורה לא קלה, מכיוון שאמה הקדישה לאחיה את כל שימת ליבה.היא התנהגה כמו הורים רבים אשר מגלים שילדם סובל ממוגבלות, ומתמלאים ברגשות שונים, כמו פחד, כאב, חרדה, וגם בושה ואשמה.
דווקא מתוך הרצון הכי גדול לעזור לאחיה להתמודד ולהתחזק - אמה הפכה אותו ליותר מוגבל,מכפי שהיה באמת.
לזכות אחיה יאמר, כי למרות נכותו ,הוא נסע על אופניים ושחה בים .אך באופן טבעי ניצל את זכויות היתר שהעניקה לו אמה, על נכותו.
אמה הייתה שורכת לו את השרוכים בנעליו עד גיל מבוגר.הם היו צריכים לעמוד לשירותו. ולכן בעזרת ממתקים שנתנה לו אמו-התפתתה לשחק אתו ,במקום שהעזרה תבוא ממקום יותר ערכי.
באופן טבעי הכעס היה מופנה אליו, כי שגזל את שימת לב אמם מהם.ומכיוון שאמה הכתיבה את דרך החינוך הזו ואביה קיבל אותה בשתיקה,לא יכלו להביע כל מחאה.
מצב זה השפיע עליהם גם בהתבגרם, ביחסים בינו לבין האחים -והוא די חש מנודה,לאחר מות הוריו.
הזיכרונות לא פגו.
בדרך כלל, כשההורים רואים עד כמה קשה לילד, מתעוררים אצלם רגשות ומחשבות הרסניות רבות כמו הנטייה לביטול עצמי, פיתוח רחמים כלפי הילד, התמודדות במקומו בסיטואציות רבות ועוד. הדבר עלול לפגוע בתפקוד השגרתי של הילד, עד למצב של פינוק יתר.
הרבה פעמים הוכיחה לאמה ,שאין לאחיה כל בעיה לשרוך את השרוכים...אך היא התמידה למרות הכול לשרוך את שרוכיו...והוא...היה לו נוח...
חשוב לזכור שגם לילד מוגבל חייב להיות ברור שישנם גבולות, ויש להתייחס אליו בדיוק כמו אל כל ילד אחר. ההורים חייבים לתת לילד להתמודד לבדו עם הקשיים שמלווים אותו על מנת ליצור אצלו חוסן ולחזק את יכולת ההתמודדות שלו מול קשיים.
כל בעיה שיצר אחיה ,אמה עמדה לצידו ולמעשה, לא נתנה לו חינוך עם גבולות.היא ואחיה קיבלו חינוך נוקשה של גבולות וקינאו בחופש שהוא קיבל ממנה.
הרעיון הוא לתת לילד את התחושה שהוא מסוגל לעשות הכול, ולהסביר לו עם המון כוח, שהוא חייב ללמוד להשתלב במסגרות חיים רגילות. בכל הנוגע לחציית קווים על ידי הילד, על ההורים להפגין כוח ונחישות ולעיתים גם לומר לילד 'לא', כמו לכל ילד אחר, וזאת על מנת להדגיש בפניו שגם להורים יש חיים משלהם, דבר שהילד לא תמיד יכול להבין בכוחות עצמו.
חשוב לא לוותר על פעילות מחוץ לבית ,בגלל קושי ומלחמות שעלולות להיווצר מול המסגרות שהילד נמצא ומתחנך בהן. ילד נכה חייב לדעת -שהוא שווה ערך לילד רגיל ולכן זכותו לקיים כל פעילות שילדים בני גילו עושים, כמובן במסגרת יכולתו, ובסיוע ועזרה במידת הצורך.
להורים לילד מוגבל קיימת נטייה להתנהגות ותרנית כלפי שאר הילדים בבית וזאת מתוך הרגשה שיש צורך לפצות אותם על ההקרבה שהמצב דורש מהם.
צריך לזכור שהילדים הם לוח חלק, ואם לא נציב להם גבולות ואם נקל עליהם, נחוש כלפיהם רגשות אשמה ונפנק אותם, זה רק יהפוך אותם לאנשים פחות טובים ופחות מתמודדים בעתיד.
לאמה, לא הייתה הדרכה מאף גורם.ההליכה ל"אילן" לעזרה בהליכה ,הייתה יותר פיזית .פחות מכוונת לחיי היום יום.
כשאושפז אחיה לניתוחים שעבר, הוא קיבל משחקים מהוריה שהיא ואחיה לא חלמו לבקש מהם.סיבה נוספת לקנאה ותסכול מצידם.
הסיכויים להתגברות על המחלה, או חוסר הידיעה מה הולך לקרות בעתיד, עלולים להיות משתקים. את המחשבה על כך והפחד שלנו כהורים אנו משדרים לילד שלנו על ידי שיחות עם חברים, משפחה ואחרים לידו. ההורים חייבים לשנות את מחשבותיהם ולעבור לחשיבה חיובית. חייבים לקוות לטוב ולשדר לילד חיוך ואופטימיות, ועל ידי כך ליצור אצלו חוסן לחיים, ולא פחד מפניהם.
אמה קיוותה מאד לראות את אחיה נשוי לפני מותה,אך זה לא קרה.היא דאגה מאד לעתידו.למעשה לאחר מותה אחיה ידע לדאוג לעצמו טוב יותר, והחיים לימדוהו שיעורים מהם למד לנווט את עצמו אחרת.
לא יוצא דופן /חגית בנזימן
את האיש העיוור ראיתי שוב.
קצת עצוב.
עמד ליד הרמזור
ורצה לעבור.
רציתי לעזור לו. לתת לו עצות
כי איך הוא ידע מתי לחצות?
במקום לעזור, לא עשיתי כלום.
שלא ירגיש שהוא בעל מום.
לא רציתי בשום אופן
שירגיש יוצא דופן.
אולי ייעלב
שבכלל שמתי לב?
אבל הוא בעצמו
לא התבייש.
הוא בעצמו
ניגש וביקש:
"ילד," אמר, "מוכן לעזור?
אני לא רואה את האור ברמזור."
הוא לא מתבייש.
הוא עיוור. אז מה יש?
אסתי-מאסטר רייקי מדריכה ומטפלת.
מוסמכת לפרחי באך ומלחי שוסלר
קוראת בקלפי טארוט,אושו,קבלה ועודesterrevka8@walla.co.il
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
