מבנה של מפרק
מפרקים מאפשרים תנועה של אברי הגוף בכל מקום שבו מתחברות שתיים או יותר מעצמות הגפיים. ישנם מפרקים נושאי משקל שמשמשים להליכה כמו מפרקי הירכיים ,הברכיים והקרסוליים, ומפרקים שאינם נושאי משקל, אלא בפעילות של נשיאת משא, דחיפה או משיכה כמו כתפיים, מרפקים ואצבעות.
כל מפרק מצופה בחלקו הפנימי בסחוס שתכונותיו מיוחדות לתפקידיו ונקרא סחוס היאליני. הוא מפריד בין העצמות שיוצרות את המפרק, סופג את הזעזועים בעת התפקוד ומאפשר תנועה חלקה ומושלמת של המפרק. הסחוס הוא רקמה לבנבנה, חלקה, וגמישה עם מקדם חיכוך נמוך (כמו קרח) הודות ללחות של נוזל המפרק (סינוביאלי) שמופרש בתמידות.
שחיקת הסחוס
מחלת שחיקת הסחוס נקראת ארתריטיס (או ראומטיזם) ומוכרת כתסמונת ראשונית או משנית. כשהשחיקה ראשונית זו מחלה ניוונית שמתקדמת וסיבתה איננה ידועה. זו היא מחלה עם נטייה משפחתית דהיינו על רקע תורשתי ואיננה קשורה לתזונה או לסביבה גיאוגרפית.
לשחיקה משנית של הסחוס סבות רבות ומגוונות. כחלק מהסבות הללו נמנית התפתחות לקויה של המפרק, נזק במפרק כתוצאה מחבלה, שבר בעצמות הסמוכות למפרק, נמק מהעדר אספקת דם, גידולים ומחלות מטבוליות.
כאשר הסחוס נשחק ומכיוון שאיננו מסוגל להתרפא, נוצר חסר במבנה המושלם של המפרק, וחלקיו שנעו בצורה אופטימלית, אינם תואמים יותר זה לזה והשחיקה הולכת וגוברת עד שמתגלה העצם שמתחת לסחוס.
העצם, שבדרך כלל מסוגלת לחדש את עצמה (כמו במקרה של שבר) מגיבה במחלה זו בתגובה חולנית (פאתולוגית) וגורמת להגברת הנזק על ידי עיבוי של קליפתה שמתחת לסחוס, ספיגה ממוקדת של עצם (ציסטות), ויצירת בליטות גרמיות (אוסטיופיטים). כך נוצרת התמונה הקלאסית של דלקת מפרקים ניוונית (אוסטיו-ארתריטיס).
האם ניתן לרפא שחיקת סחוס?
לרקמת הסחוס שלושה מרכיבים: תאי סחוס, סיבי קולגן (חלבון מיוחד) וחומר רך חלבוני-סוכרי (פרוטאוגליקן) שמחבר בין כל המרכיבים. סחוס היאליני היא רקמה איתנה ועמידה שנועדה לשרת את המפרק למשך כל החיים. אבל חסרונה הוא שאין לה יכולת להתחדש. זו היא אחת הרקמות הבודדות בגוף האדם שחסרת יכולת להגליד וליצור צלקת. לתאים יוצרי רקמת הסחוס (הכונדרו-בלאסטים) אין יכולת ליצור סחוס היאליני במבוגר, בתום גיל הגדילה.
כשנגרם נזק כל שהוא לסחוס היאליני, הניסיונות לריפוי בעזרת תכשירים ותרופות ותרכובות ביו-כימיות (אבני בנין) למיניהן, מסתכם ביצירה של סחוס סיבי (פיברוטי) באיכות לקויה, שאיננו מסוגל להוות תחליף ראוי לסחוס המפרקי.
האם ניתן למנוע שחיקת סחוס?
תהליך השחיקה של הסחוס מוגדר כתהליך ניווני (דגנרטיבי) מכיוון שלא ניתן לעצרו ולא ניתן לרפא אותו. זהו תהליך שמיום שהתחיל הוא מתקדם בקצב אינדיבידואלי ובהתאם לחומרת הסבה שגרמה לתחילת השחיקה.
הנוזל הסינוביאלי אחראי על תזונת תאי הסחוס ועל הגנת מרכיביו האחרים וסילוק הפסולת (כמו בכל רקמה חיה ). על מנת לאפשר סיכה (לובריקציה) של כל היקפו של סחוס המפרק עם הנוזל הסינוביאלי, ניתן לבצע תרגילי התעמלות מיוחדים לחולים עם שחיקה של המפרק. תפקיד התרגילים הוא לשפר את טווח התנועה של המפרק החולה מבלי לגרום לכאב, וכך לסוך את הסחוס המפרקי עם הנוזל שחודר גם אל תוך רקמת הסחוס עצמה דרך הפתחים המיקרוסקופים (פורות) של פני הסחוס. תרגילי התעמלות אלו נקראים "תרגילי תפילה" שפותחו במיוחד עבור מפרקי הירכיים וניתן ליישמם למפרקים אחרים גם כן, ומטרתם לעצור או להאט את התהליך הארתריטי של שחיקת הסחוס.
התמונה הקלינית של מחלת שחיקת סחוס
התמונה הקלינית של שחיקת הסחוס היא תמונה מחזורית שמופיעה בהתקפים של מספר שבועות או חודשים וחולפת על מנת לחזור שוב כעבור תקופה. ההתקפים, שתחילה מתבטאים בכאבי מפרקים (ראומטיזם) מטרידים ומציקים, מחריפים עם השנים. מכיוון ששחיקת הסחוס היא תהליך ניווני (דגנרטיבי) השחיקה מתקדמת. תנועת המפרק ותפקודו מידרדרים, הכאב מחריף ומתפתחת צליעה והגבלה בהליכה, במדרגות ובחיי יום-יום. בשלב מתקדם של המחלה מופיעים כאבים גם במנוחה ובישיבה, ומחריפים בלילה.
מהו הטפול?
תרופות נוגדות דלקת ניתנות במחלות של שחיקת הסחוס כי אלו מלווות בתגובה דלקתית (לא זיהומית) מכאיבה. התרופות משככות את התהליך הדלקתי וכך גם משככות את הכאב שמלווה אותן. התרופות הללו נחלקות לשתי קבוצות עיקריות: סטרואידים ושאינן סטרואידים.
התרופות שאינן סטרואידים נחלקות ל"משפחות" רבות. הן מאד פופולאריות ויעילות. השפעתן אינדיבידואלית ושונה מחולה לחולה וניתן ליטול אותן לתקופות ממושכות. אבל, ישנה שכיחות מסוימת של תופעות לוואי. לכן יש לבצע במשך הטפול מספר בדיקות בסיסיות תקופתיות כמו ספירת דם (לשלילת השפעה על מוח העצם) ותפקודי כבד. יש לשים לב לתופעות כמו שינויים בלחץ הדם(סחרחרות), או צרבת (על רקע של כיב בתריסריון) או דמום במערכת העיכול (צואה שחורה).
סטרואידים (קורטיזון לסוגיו השונים) הם הורמונים שמופרשים בגוף על ידי יתרת הכליה ומיוצרים בתעשייה הפרמקולוגית באופן סינתטי. אלו הן תרופות בעלות עוצמה שמשמשות בין היתר לטפול בתגובות דלקתיות (שאינן זיהומיות), בתגובות אלרגיות ובמחלות אוטו-אימוניות. תופעות לוואי לטפול בסטרואידים קורות בעיקר במתן סיסטמי ממושך. הטפול במשך ימים ספורים או בזריקות ספורות בדרך כלל איננו גורם כל נזק ויעילותו גבוהה מאד, אבל דורש השגחה רפואית פיזית ונפשית.
המפרקים שנפגעים בשכיחות הרבה ביותר הם שורש האגודל בכף היד, הברכיים ומפרקי הירכיים. כאשר הכאב והפגיעה בתפקוד המפרק שנשחק אינם מאפשרים לחולה לתפקד כראוי ולחיות חיים איכותיים וכאשר הטפול התרופתי איננו עוזר דיו, קימת אינדיקציה לטפול כירורגי דהיינו לניתוח. גיל החולה בין אם הוא צעיר או זקן, איננו מהווה שיקול נגד בהחלטה על ניתוח אלא מצב בריאותו הכללי.
בניתוחים הללו מחליפים את חלקי המפרקים שנשחקו במישתלי מפרקים מלאכותיים. אלו הם חלקי החילוף של הגוף.
Professor David G. Mendes MD
Forum for Excellence in Orthopaedic Surgery
http://www.mendes-david.co.il;
http://www.mendes-forum.co.il
Tel 972 4 825 8041 ;fax 972 4825 63
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
