בגידה: מה שלא יודעים לא כואב. חוץ מהלב 

חנן ורחלי הם זוג צעיר, בשנות השלושים המאוחרות לחייהם, הורים לשלושה ילדים קטנים. הם מתגוררים בקיבוץ בצפון הארץ, והגיעו אלינו לטיפול, דווקא בגלל המרחק הגדול מביתם - "בסביבה שלנו אין סודות. כולם יודעים הכל על כולם. אנחנו חייבים להתרחק כדי לטפל בבעיה שלנו. אם יש בכלל סיכוי לפתור אותה..."

חנן מנהל את המפעל בקיבוץ. רחלי גננת בקיבוץ. לכאורה הכל בחייהם שקט ופסטורלי, ממש כמו הנוף הנשקף מחלון ביתם. אבל למעשה, הנישואים שלהם בבעיה כבר כמה שנים טובות, עוד לפני שנולדו הילדים.

"אנחנו פשוט לגמרי שונים" הוא מסביר."פעם, כשנפגשנו, השוני ביננו היה גם הדבק שלנו. אני אהבתי את היציבות שלה, את זה שאין לה מצבי רוח, שאפשר לסמוך עליה, שאפשר כל הזמן לצפות אותה. היום אני רואה בזה נוקשות ואטימות: לא חשוב מה קורה, היא תמיד מתפקדת. תמיד נראית טיפ טופ. כלום לא מסגיר שיש בכלל רגשות מתחת לשריון שהיא לובשת. היא כל כך קרה כל הזמן.... והיא, היא בחרה אותי כי אני פלפל, אוהב חיים, צעיר ותוסס. היום היא כל הזמן מתלוננת שאני תינוק, לא בשל לקשר, לא בוגר מספיק ואי אפשר לסמוך עלי"

"באמת אי אפשר לסמוך עליך" רחלי מתפרצת "אולי סופסוף תסביר להם למה הגענו היום לטיפול?..." היא לא צריכה להמשיך לדבר. קולה החנוק מכעס ועורה הסמוק משלימים את המשפט עבורה - עוד זוג שהגיע לטיפול בעקבות בגידה.

"בגדתי ברחלי" אומר חנן בקול נמוך "אני מתבייש שזה מה שעשיתי ולוקח על עצמי את כל האחריות. מודה באשמה. בגדתי" לאט לאט נאספים אצלי הפרטים. לפני כמה חודשים נרקם רומן בין חנן לבין אסנת, שעובדת אצלו במפעל. אסנת היא בת קיבוץ, שהשתחררה ממש לא מזמן מהצבא ומאז עובדת במפעל הקיבוץ. גילו של חנן כמעט כפול משלה. הקשר ביניהם התחיל כשהגיעה אליו להתיעצות אישית בסוף יום עבודה. מאחר שזה קיבוץ, הוא ידע מיד מה מציק לה - משבר הנישואים המתמשך של הוריה. אמה עברה להתגורר עם גבר אחר בקיבוץ, שגם הוא עזב אשה וילדים אחרים בקיבוץ כדי לעבור לגור איתה. אביה נשאר שבור לב, והילדים מנסים איכשהו לתמרן בין שני הבתים שפתאום יש להם, מבולבלים ונבוכים מהמורכבות החדשה.

אסנת מצאה אצל חנן משענת ותמיכה. הוא הקשיב בסבלנות לכאב הגדול שלה ועודד אותה שיהיה בסדר. היא המשיכה להגיע לעוד ועוד שיחות אישיות, ולאט לאט התאהבה. חנן עצמו לא הסתכל עליה כעל אשה בתקופה הראשונה, אבל לאט לאט נקשר אליה: אסנת מלאת רגשות, חמה ורומנטית, בדיוק מה שהיה חסר לו אצל רחלי אשתו.

כל רומן נעטף בחשאיות, שמוסיפה לו נופך של התרגשות, אבל על אחת כמה וכמה רומן בחברה סגורה וקטנה כמו קיבוץ. חנן ידע שהסכנה גדולה, אבל שכנע את עצמו שהוא יכול להזהר ולא להתגלות. הוא החל לשכנע את עצמו שבעצם "מגיע לו" לקבל אהבה, תשומת לב וחום, כמו שהוא מקבל מאסנת, כי אין לו את זה בבית עם רחלי. די במהירות הוא שכנע את עצמו שבעצם אין שום פסול ברומן, שאפילו מחזק את הזוגיות שלו, כי כעת, לאחר שבא על סיפוקו מחוץ לבית, היה מגיע הביתה הרבה יותר מפויס ורגוע והיחסים בינו לבין רחלי, שהיו מתוחים בעבר, הפכו נינוחים ויציבים יותר. לכאורה.

באחת הפגישות הטיפוליות נזכרו חנן ורחלי בשיחה שנערכה ביניהם כמה שנים קודם לכן, בעקבות סרט שראו בטלוויזיה על אשה שבגדה בבעלה. "מה שלא יודעים לא כואב" אמרו אז אחד לשני. הם אפילו לא זוכרים היום מי היה זה שאמר את המשפט הזה קודם, אבל יודעים לומר שמאז הוא עמד תלוי ביניהם באויר. "מה שלא יודעים לא כואב".

ובאמת, במשך כמה חודשים בקיץ, הרומן בין חנן ואסנת נמשך מבלי שאף אחד יידע ממנו. חנן היה נעלם מהבית בערבים, בתואנה שהוא הולך לרוץ בשבילי הקיבוץ. ואכן, היה חוזר מיוזע ועייף שעתיים אחר כך וממהר למקלחת. אליבי מושלם. כמעט.

אבל אז דברים החלו להסתבך. הקיבוץ קטן והעיניים חקרניות וסקרניות: אנשים במפעל ראו את אסנת וחנן מסתובבים יותר ויותר יחד, ולאט לאט החלו הלשונות מצקצקות והסוד התפשט. רחלי ידעה אחרונה. באחד מימי הסתיו הגיעה אליה חברה טובה, ובהיסוס גדול מהול בצער, אמרה לה שהחליטה לספר לה משהו שבעצם כבר כולם יודעים.... הסוד יצא לאור.

יותר מכל דבר אחר, רחלי חשה בעיקר עלבון והשפלה. הקיבוץ היה הבית שלה מאז הולדתה. הוריה שייכים לדור החלוצים שהקים את הקיבוץ, וגרים שם עד היום, כמו גם הוריו של חנן, שגם הוא יליד הקיבוץ. מעולם לא עלה בדעתה הרעיון לעזוב ולא יכלה לדמיין את עצמה חיה במקום אחר. הבגידה של חנן, והידיעה שכולם מסביב כבר יודעים מזמן את הסוד שלה השפילה אותה. לאחר התפוצצות הפרשה היא הסתגרה בבית במשך כמה ימים והתקשתה לתפקד. וגם אחר כך, כשחזרה לעבודתה כגננת, היא חשה שאינה יכולה להישיר מבט להורים שהביאו את הילדים לגן או הגיעו כדי לקחת אותם ממנו. היא היתה מבוישת ומלאת מבוכה.

האתגר המרכזי שעמד בפנינו בתחילת הטיפול הזוגי היה להבין אם יש בעיני חנן ורחלי סיכוי אמיתי לזוגיות שלהם. לכאורה אפשר להניח אוטומטית שאם הזוג מגיע יחד לטיפול לאחר בגידה, סימן שהם מוכנים ורוצים להמשיך הלאה. למעשה, התמונה מורכבת בהרבה.

התהליך יוכל להתקדם רק אם חנן יתחרט באמת ובתמים על מעשיו, יבין את סבלה של רחלי ויחוש אחראי לו, ויצליח להשאיר בצד כעסים ותסכולים שהיו לו עוד קודם לגבי רחלי, על מנת לקבל ולהכיל בצורה מלאה ואותנטית את הכעס והכאב של זוגתו בעקבות מעשיו. רחלי, מצידה, צריכה לאט לאט לקחת אחריות על החלק שלה בזוגיות, ואחרי שהיא כועסת, נעלבת ונפגעת, היא צריכה להסכים לסלוח באמת, ולפתוח עבור חנן דף חדש חלק, ללא התחשבנויות ולפתוח דף חדש עבור הזוגיות שלהם. יש זוגות שלא צולחים את השלב הזה, ועל אף שהם מביעים מוטיבציה גבוהה לטפל בזוגיות שלהם ולעבור את המשבר, הם מחשקים את עצמם בתפקידי הקרבן הצודק והמקרבן הכועס - ולא מצליחים להתקדם.

ואכן, הטיפול של חנן ורחלי התקדם באיטיות. לא פעם הרגשנו שמוטל על הזוג הזה כובד מיוחד, שמקשה עליהם עוד יותר מזוג אחר, להתמודד עם מה שקרה ולבדוק באומץ מה עדיין נשאר ביניהם. למרות שנסעו כל כך רחוק אלינו, על מנת לטפל בעצמם רחוק מכל מכריהם - מעגל החברים בקיבוץ, העיניים והאוזניים שיודעות ורואות הכל, כמו נמצא שם איתנו בחדר הטיפולים והוסיף למורכבות.

לאחר מספר חודשים החל להתברר לכולנו, יותר ויותר, שלא ניתן יהיה לפתור את המשבר ולהשאר בקיבוץ. אם חנן ורחלי רוצים לעבוד באמת על הקשר שלהם, הם יצטרכו לעזוב את המקום בו נולדו וגדלו, לעזוב את העבודות שלהם, ולחפש לעצמם התחלה חדשה בעיר הגדולה, רחוק מהעיניים והאוזניים שיודעות הכל ושבמובן מסויים "לא מאפשרות" . שם הרחק מהקיבוץ ינסו לבנות לעצמם קן חדש, במקום נייטרלי וסטרילי, שבו הם יכולים להשקיע שוב אחד בשני, בילדים ובזוגיות שלהם, ולהתחבר מחדש לרגשות שלהם, לזוגיות שלהם ולעצמם.

הרעיון הזה הפחיד את חנן ורחלי מאד, אבל בד בבד גם הסעיר וריגש אותם. שוב, כמו פעם, כשרק הכירו אחד את השני, היו לשניהם המון תכניות, החלטות שצריך לקבל במשותף, ועתיד שצריך לבנות ביחד.
האתגר עצום ובאויר תלויה כל העת השאלה - האם במקרה שלהם, "משנה מקום משנה מזל"? . ימים יגידו.

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר     הדפס את המאמר     שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי