היום, 1.12.08, נכנס לתוקף תיקון 40 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), הידוע יותר כ-"חוק הספאם". לא אלאה אתכם בפרטי החוק, אלה נטחנו עד דק בחודשים האחרונים וניתן למצוא אותם בחיפוש פשוט בגוגל. או כאן וכאן.
במקום זה, אני רוצה להעלות כמה נקודות למחשבה שהמחוקק הישראלי פיספס. או שהתעלם. לא ברור לי מה יותר גרוע.
• הספאם האמיתי, זה שבאמת מציק וסותם את תיבות הדואר, בכלל לא מגיע מישראל. כל ההצעות לרכישת ויאגרה, להגדיל איברים מסוימים, להלבין כספי יהלומים באפריקה או הודעות בסינית, מקורן בחו"ל ולא בארץ. גם אם נצא מתוך הנחה שהחוק הישראלי חל על אותם גופים (והתשובה המשפטית ממש לא פשוטה), אני רוצה לראות את הישראלי הראשון שיקבל פיצוי מצ'אנג ששלח לו הצעה לויאגרה סינית בחצי מחיר.
• יש שתי גישות עיקריות לטיפול בהסכמה או אי הסכמה לקבלת דבר. הראשונה נקראת Opt-In, כלומר רק מי שמבקש להיכלל ברשימה, יקבל דואר. השנייה, כמה מפתיע, נקראת Opt-Out, לפיה אתה צריך לבקש לצאת מהרשימה בשביל להפסיק לקבל דואר. בחוק הישראלי בחרו בדרך הראשונה. וגם בשנייה. למה להחליט? הרבה יותר מוצלח ליהנות משני העולמות. העובדה הקטנה שמבחינה לוגית, שתי הדרכים לא יכולות לעבוד ביחד לא תיתן לכנסת ישראל להפריע לה.
• נכון שהחוק מאפשר קבלת פיצוי ללא הוכחת נזק. יש עוד חוקים כאלה. חוק מניעת הטרדות מיניות למשל. או חוק זכויות יוצרים. אף אחד מהם לא מנע הטרדות מיניות או הפרת זכויות יוצרים. אני מתכוון להיבט של פיצוי ללא הוכחת נזק, ולא לאספקטים אחרים של חוקים אלה.
• אם כבר יוצרים רגולציה, למה לא ללכת איתה עד הסוף? אם בסופו של דבר המטרה היא חברתית, להפסיק תופעה מסוימת שפוגעת בחברה, למה להשאיר את העבודה לאזרחים עצמם? למה לא להקים גוף רגולטורי, עם תקציב ושיניים שיפעל בעצמו וייזום תביעות גדולות נגד ספאמרים? האמריקאים לא מסתפקים בזה שאזרחים יתבעו בעצמם אלא מעמידים לדין ותובעים בסדרי גודל של עשרות ומאות דולרים את הספאמרים המקצועיים. תביעות בודדות של אנשים פרטיים, בטח על סך של 1000 ש"ח, לא ידגדגו ענק שמגלגל מיליארדים מרבצו. זאת מתמטיקה פשוטה.
• היחידים שבאמת עלולים להיפגע הם עסקים קטנים ודלי תקציב שמשתמשים באינטרנט בשביל למכור מוצרים ושירותים אמיתיים, ואין להם תקציבי פרסום גדולים. בשבילם, האינטרנט והמייל זו הדרך היחידה. עכשיו מטילים עליהם אחריות שתעלה להם הרבה כסף. אם בגלל שיתחילו לתבוע אותם ואם בגלל שיצטרכו להשקיע כספים במערכות לניהול דואר ובכח אדם שיתפעל אותם. בינינו, הרי יותר קל לתבוע בתביעות קטנות את הספר השכונתי ששלח לכם ניוזלטר אחד יותר מדי ולא את קוקה קולה שתעמיד סוללה של עורכי דין.
ספאם הוא כמו טרור. את שניהם אי אפשר להפסיק לגמרי אבל אפשר ליצור מאזן אימה שיצמצם אותם לרף שאפשר לחיות איתו. צריך להתחיל לחשוב כמו ספאמרים. הם תמיד יאמצו את חזית הטכנולוגיה ותמיד ימצאו פרצות (הן בחוק והן בטכנולוגיה) בכדי להפיץ את מרכולתם. במקום לחשוב כמו במאה ה-19, צריך להתחיל לחשוב כמו במאה ה-22. וזה לא שאין כבר רעיונות. רעיון מצוין אחד, למשל, מציע שספקיות האינטרנט ייגבו סכום זעום 0.01$ על כל שליחת מייל. למשתמש הרגיל ששולח כמה עשרות או מאות של מיילים בחודש מדובר בסכום זניח שאפשר גם לוותר על גבייתו במסגרת כל מיני מבצעים והטבות. לספאמר המקצועי ששולח מיליוני הודעות זה כבר יכאב בכיס. וקשה מאוד להתחמק מזה כי אף ספאמר לא יקנה ספקית אינטרנט בשביל זה.
יש עוד הרבה רעיונות. הנקודה היא לפעול בחכמה ולא בצורה פופוליסטית והמונית. להבין את המניעים של הספאמרים (כסף) ולפגוע בהם בדיוק שם. את זה המדינה יכולה לעשות. בעלויות לא גבוהות מדי, אגב. רוב ספקיות האינטרנט וחברות אבטחת המידע ישמחו לשתף פעולה בעניין הזה כי הן נפגעות משמעותיות ממצב הספאם בעולם.
http://blog.lans.co.il
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
