פדיון הבן 

בס"ד
ה' שבט התשס"ה
לבני אשר חגי הי"ו
יברכך ה' מציון ,

לשאלתך על כתוב: כל פטר רחם לי... כל בכור בבניך תפדה (שמות ל"ד, כ'), לפיכך מדוע כהנים ולוים פטורים ממצות פדיון הבן, ולא זו בלבד אלא שאפילו כהנת או לויה הנשואה לישראל בנם הבכור פטור מפדיון הבן? ועוד, מהו הטעם למצות פדיון בן בכור?
נלענ"ד להשיבך כי מקור הציווי לפדיון בכורות היה לפני צאת ישראל ממצרים, לאחר מכת בכורות ולפני מתן תורה, ולאחר מכן התבארה מצות פדיון הבן בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים. הטעם למצוה נאמר בתורה:
כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה': (במדבר פרק ג' , י"ג). כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה ביום הכתי כל-בכור בארץ מצרים הקדשתי אתם לי: (במדבר פרק ח' , י"ז).
טבעו של עולם שבנו הבכור של האדם חביב לפניו יותר מכל בניו. על כן משפט הבכורה הוא לתת לבן הבכור פי שנים בירושה (דברים כ"א , י"ז). לפיכך חפץ יעקב לקנות את בכורת עשו אחיו. שנאמר: ויאמר יעקב מכרה כיום את בכרתך לי (בראשית כ"ה, ל"א). והקב"ה אישר את מכירת הבכורה ליעקב שנאמר: כה אמר ה' בני בכרי ישראל (שמות ד' , כ"ב). דהיינו, כל האומות הם בניו של ה', אבל ישראל חביבים לפניו יותר מכולם, לפי שהם בנו בכורו של ה', מפני שעלו במחשבה להבראות לפני כל האומות (חזקוני, שם). מתוך ישראל נתחבבו הבכורים ונבחרו לעבודת ה'. לפיכך אמר ה': שלח את בני ויעבדני (שמות ד' , כ"ג). אך בעת שעשו ישראל את העגל, עמדו הבכורים והקריבו על המזבח שנעשה לפני העגל. באותה שעה נטל מהם ה' את עדים והורידם ממעלתם כמשרתיו. כפי שנאמר: מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך אשכח בנך גם אני (הושע ד', ו'). במקום הבכורים לקח ה' את שבט לוי לשרתו, לפי שכל שבט לוי לא חטאו בעגל. שנאמר: בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי... לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה (דברים י' , ח'). מתוך שבט לוי, לקח ה' את אהרן ובניו להיות מכהנים לפניו כל הימים. והעניק להם כ"ד מתנות כהונה, מתוכם י"ב במקדש וי"ב בגבולין. אחת מן המתנות שבגבולין אשר נתן ה' לכהנים הוא חמשת הסלעים של פדיון בכור ישראל. בנוסף לראשית הגז, בכורים, בכור בהמה טהורה, פטר חמור וכו' (שאף הם הפרי הראשון). שנאמר: אני חלקך ונחלתך (במדבר י"ח, כ'). כלומר, בגין חבוב ה' את שבט לוי מיתר שבטי ישראל זכה כל שבט לוי להיות פטור ממצות פדיון הבן, ונדרשו ישראל לפדות את פרי בטנם הראשון אצל הכהנים שהתחבבו לפני ה' מתוך שבט לוי, משום "דזכי ליה רחמנא לכהן" (בכורות מח:). לפיכך מצות עשה בכל מקום ובכל זמן לפדות בכור פטר רחם בישראל. זמן מצות פדיון הבן הוא ביום הל"א להולדתו. במצות עשה של פדיון הבן חייב האב או הבן עצמו ולא האם. הטעם לכך שהבן חייב לפדות את עצמו כשמגיע לגיל י"ג שנה (במקרה שאביו לא פדאו), למרות שמעיקר המצוה האב חייב לפדות את בנו, משום שכלל חיובי האב בבנו נתחמו עד יום הגיע בנו למצוות. לאחר מכן מסתיים חיובו של האב וממשיך להיות לחיוב הבן. ונלענ"ד להוסיף טעם לכך שהבן מתחייב במקום אביו במצות שהיו חלות על האב, משום שהבן בהגיעו למצוות מחויב במצות כיבוד אב ואם. דהיינו, הבן מתקן את מחדלו של אביו, בבחינת "ברא מזכה אבא".
הטעם לכך שאפילו כהנת ולויה הנשואה לישראל אין הבן חייב בפדיון, לפי "שאין הדבר תלוי באב אלא באם שנאמר, פטר רחם בישראל" (ו"ד ש,ה, י"ח). למרות שבימינו קיים ספק בחזקת הכהנים והלוים. לפיכך ראוי בכל פדיון בן בכור, לחפש כהן תלמיד חכם ועני, כדי ליתן לו את כסף הפדיון במתנה גמורה, ולקיים אגב כך גם מצות צדקה. על ידי כך מקיים האב את המצוה בשלמותה, ובנוסף לכך אינו נזקק למנהג שהכהן מחזיר את כסף הפדיון במתנה, מחשש גזל שמא אינו כהן. ודע, שמובא בהלכה שאם טרח האב ולא מצא כהן יתן את כסף הפדיון לכהנת בלי ברכה, ויתנה שמכון לצאת י"ח רק שלא ימצא כהן, וכשימצא כהן יפדה שנית בברכה כראוי.
הרש"י ורבינו בחיי כתבו טעם למצוה ולסכום הנדרש לקיומה (מחיר הפדיון נקבע לחמשה סלעים שהם 96 גרם כסף מזוקק, כשבעה עשר דולר אמריקאי בכפוף למחיר אונקית כסף בבורסה העולמית, וכל המוסיף הרי זה משובח): "נצטוינו בתורה בפדיון הבן שיהיה חמש סלעים, הוא שכתוב (במדבר י"ח) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים. והסלע ד' דינרים, וא"כ ה' סלעים ד' פעמים הם עשרים כסף, וזהו שתרגם אונקלוס בעשרים כסף, ולא תרגם בעשרין סלעין דכסף, והא למדת למצות פדיון הבן שהוא חמשה סלעים שהם עשרים כסף, לפי שבא לכפר על מכירת יוסף בכורו של רחל שנתנה לו הבכורה, שנמכר בכ' כסף" (רבינו בחיי, בראשית ל"ז, כ"ח). רש"י בד"ה ואת פדויי השלשה מפרש: "ואת הבכורות הצריכין להפדות בהם, אלו השלשה ושבעים ומאתים העודפים בהם ויתרים על הלוים, מהם תקח חמשת שקלים לגלגלת, כך היתה מכירתו של יוסף עשרים כסף שהיה בכורה של רחל" (במדבר ג' , מ"ו). כלומר, הטעם למצות פדיון הבן הוא משום שכשהרג ה' את בכורי מצרים, גם בכורי ישראל היו ראויים לההרג, בעוון מכירת יוסף בכור רחל, אך ה' חס עליהם וקבע להם פדיון. ולפי שמכרו את יוסף במחיר חמשה סלעים, ציוה ה' לפדותם באותו סכום שקבלו במכירת יוסף. לכאורה קשה על פירוש זה: הלא לוי היה שותף בכיר במכירת יוסף, וכן פירש הרש"י בד"ה שמעון ולוי אחים: "בעצה אחת על שכם ועל יוסף ויאמרו איש אל אחיו...על כרחך שמעון ולוי הם שקראם אביהם אחים (בראשית מ"ט, ה') . וכן בד"ה את שמעון: (ב"ר) הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי הנה בעל החלומות הלזה בא (בראשית מ"ב, כ"ד). לפיכך מדוע שבט לוי נפטר ממצות פדיון הבן? ועוד, לפי הטעם שפדיון הבן בא לכפר על מכירת יוסף, היה מן הדין לפטור את שבט בנימין שלא השתתף במכירה? ועוד, רבינו בחיי כתב: "ובא לומר כי בני שמעון היו ענושיו של הקב"ה, ראוין להפקד עליהם עון שמעון אביהן במכירת יוסף, כי הוא היה שלקחו והשליכו לבור, ממה שדרשו ז"ל (בראשית ל"ז) ויקחהו וישליכו אותו, ויקחהו כתיב, שמעון לקחו, ולכך כתיב (שם מ"ב) ויקח מאתם את שמעון. (רבינו בחיי, במדבר א' כ'). לפיכך הרי ששבט שמעון נענש בעבור מכירת יוסף, א"כ לשם מה נדרשו כלל ישראל לכפר על מכירת יוסף על ידי מצות פדיון הבן? אלא שכאמור לעיל, שבט לוי כפר על עוון השתתפותו במכירת יוסף, בעת שקדש שם שמים ברבים בזמן שחטאו ישראל בעגל. שנאמר: כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה (שמות ל"ב, כ"ט). לפיכך זכו שבט לוי לברכת משה: כי שמרו אמרתך ובריתך ינצור. אולם, שבט של שמעון לא רק שלא תיקנו את חטאם במכירת יוסף, אלא שהוסיפו לחטוא במעשה זמרי נשיא שבטם. לפיכך לא ברכם משה, ונענשו ביתר חומרה מיתר שבטי ישראל. הטעם שגם שבט בנימין נכלל במצות פדיון הבן, למרות שלא השתתף במכירת יוסף. משום שישראל ערבים זה בזה (שבועות ל"ט.) למצות (רש"י - ר"ה כ"ט.).
בהקדמת ספר הזוהר ( דף י"ד.) מובא טעם אחר למצות פדיון הבן: "בפקודא תליסר: למעבד פורקנא לבריה לקשרא ליה בחיין, דתרין ממנן נינהו: חד דחיין וחד דמותא, וקיימין עליה דבר נש. וכד יפרוק ב"נ לבריה מידא דההוא מותא פריק ליה, ולא יכיל לשלטאה עליה. ורזא דא וירא אלהים את כל אשר עשה - בכלל, והנה טוב - דא מלאך חיים, מאד - דא מלאך המות, ועל דא בההוא פורקנא אתקיים דא דחיים, ואתחלש ההוא דמות. בפורקנא דא קני ליה חיים כמה דאתמר, וההוא סטרא בישא שבק ליה ולא אחיד ביה". דהיינו, שמצות פדיון הבן נועדה כדי להקנות חיים טובים לבן הבכור.
ודע, שאת אשר ה' אוהב הוא מזכה במצות פדיון הבן, הכוללת בתוכה תיקון גדול (כאמור בזוה"ק), לבד מן הזכות לקיים מצות עשה. לפיכך תקנו חכמים לאבי הבן הבכור שתי ברכות, כמובא בתלמוד בסיום מסכת פסחים: "רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן. בעו מיניה: פשיטא על פדיון הבן: אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, אבי הבן מברך. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, כהן מברך? או אבי הבן מברך? כהן מברך דקמטי הנאה לידיה, או אבי הבן מברך דקא עביד מצוה? לא הוה בידיה. אתא, שאיל ביה מדרשא. אמרו ליה: אבי הבן מברך שתים. והלכתא אבי הבן מברך שתים" (פסחים קכ"א). וכי רבי שמלאי באמת לא ידע? ואם הוא לא ידע, איך ידעו בבית המדרש? אלא שרבי שמלאי התפלא על השואלים עצמם שלא ידעו, לפיכך סבר שיתכן וישנם גם ת"ח שאינם יודעים. לפיכך בא לבית המדרש ושאל את התלמידים. שהשיבוהו בקול אחד אבי הבן מברך שתים. כלומר, חז"ל העדיפו את האב הזוכה במצוה ומחויב בה על פני הזכות של הכהן לקבלת כסף הפדיון. כפי שנאמר: כי טוב סחרה מסחר כסף (משלי ג', י"ד). וכן מצאנו שפירש הרש"י בד"ה: חמשה וששים ושלש מאות ואלף: "אמר כיצד אעשה בכור שאומר לו תן חמשת שקלים יאמר לי אני מפדויי הלוים מה עשה הביא שנים ועשרים אלף פתקין וכתב עליהן בן לוי ומאתים ושבעים ושלשה פתקין כתב עליהן ה' שקלים בללן ונתנן בקלפי אמר להם בואו וטלו פתקיכם לפי הגורל" (במדבר ג' , נ'). וכי בכורי ישראל לא שמחו לקיים מצות עשה בסכום פעוט של חמשת שקלים? אלא, שבכורי ישראל העדיפו שפדיונם יעשה על ידי בן לוי המשרת את ה' בקדושה לאורך זמן, מאשר להפדות בחמשה שקלים שהם כמחירו של ילד קטן בערכים. שנאמר: ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים כסף (ויקרא כ"ז, ו').
יתן ה' את ברכתו לך ותזכה לגדל את בנך בכורך "רפאל בן אשר בן רפאל בן אשר" למצות, לתורה, לחופה ולמעשים טובים, בבריאות ואושר ועושר ויתגשמו כל משאלות לבך לטובה.

באיחולי: אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)



מחברם של הספרים: אשר על המשכן, מצמרת הארז על פרשיות השבוע, מצמרת הארז-שו"ת

מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי

כלים שימושיים למאמר:  פרסם את המאמר   הדפס את המאמר   שלח לחבר   קישור ישיר למאמר   פניה לכותב המאמר   דווח מאמר בעייתי