בהיותי בת שנה עד גיל 5 לערך ,גרתי במושב כיסלון אשר בהרי ירושלים.הורי קיבלו משק ובית כדי לשקמם מהשואה שלקחה מהם את ביתם ורכושם.
אני זוכרת היטב את תופעת המסתננים מושב.
ההסתננות היתה ניסיון שיבה של פליטים ערבים לתוך תחומי מדינת ישראל שהיו נפוצות החל מהסכמי שביתת הנשק שנחתמו ב-1949 ועד למבצע קדש ב-1956.פליטים אלו כונו "מסתננים".
בתחילה החלו פעולות ההסתננות כפעולות לא אלימות של תושבי הארץ הערבים ,שברחו או הוברחו במהלך מלחמת העצמאות.אלו היו פליטים שניסו להתחמק מהתנאים הבלתי נסבלים במחנות הפליטים ,ולחזור לבתים שננטשו במלחמת העצמאות ,או פליטים שרצו לעבור בין שטחי ירדן לשטחי מצרים,או פליטים שקצרו שדות ועיבדו קרקעות שהיו שייכות להן לפני המלחמה או שהיו סמוכות לגבול.
היה חשש שהמשך חדירת ערבים לתחומי המדינה -ישחוק את הרוב היהודי ויביא להכחדה של ישראל כמדינה יהודית. כמו כן היה חשש שמצב כזה יבטל את הסכמי שביתת הנשק ויוביל לדרישה של המעצמות מישראל, לוותר על שטחים מסוימים תמורת הסכם שלום.
צה"ל שצווה להילחם בהסתננות הבלתי אלימה עמד לא פעם בדילמות מוסריות קשות. מצד אחד מדובר באוכלוסייה אזרחית ,ומן הצד השני- יש חובה לעצור אותה ולשמור על הגבולות.
בהדרגה החלה ההסתננות לקבל אופי אלים ומטרתה הייתה גניבה, חבלה והרג. בגלל השניות של ההתקפות והחומרה הרבה שלהם נוצרה פאניקה אדירה בציבור ובעיקר אצל תושבי היישובים שהיו ממוקמים לאורך הגבולות הארוכים. הפאניקה התגברה גם בשל הזיכרון הטרי של השואה- לפאניקה לא היה קשר ישיר עם מספר הקורבנות או מספר החדירות. לקראת 1955 אם כן נראה כבר שינוי משמעותי ב"חומרת הפעולות".
הפחד מנטישתם של ישובי הגבול וההבנה שמצב כזה לא יכול להימשך לאורך זמן הביאה את המדינה לפתוח בפעולות התגמול. בעקבות ההסלמה במטרות ההסתננות ,השתנתה גם גישתה של המדינה כלפי האחריות עליהן- בעוד שכאחראים לפעולות ההסתננות הלא אלימות נתפסו פליטים ערביים, לפעולות ההסתננות האלימות -נתפסו דווקא ממשלות ערב כאחראיות. לעתים הפעולות השיגו את מטרתן, ואחריהן הגבול נרגע -ולעתים לא .
אני זוכרת את אבי מתכונן לשמירת הלילה שלו.אמי לא הסכימה שילך לשמור -ובכתה לפנינו והתחננה לפניו שלא ילך, כי יש לה תחושה רעה.
בראות אבי את מצוקתה ביקש שיחליפו אותו.
חבר המושב בשם ליאון החליפו ובלילה אכן נכנסו מסתננים לאורוות.אנחנו התחבאנו מאחורי ארונות והמיטות.עד היום אני זוכרת את הפחד וקולות הירי.
בבוקר בלכתי לגן ראיתי סוסה שוכבת על האדמה והורי אמרו לי שביריות גם ליאון נהרג.
בזכות תחושותיה של אמי ניצל אבי אך ליאון נהרג.
עוד באותה שנה,1955-הגיע דודי והציע שנעבור לאכזיב ,אף היא היתה נטושה והיו בה בתים נטושים.
ואכן עברנו מהמושב.אני מתארת לעצמי שבעקבות חרדותיה של אמי לאחר השואה שעברה.היא לא עמדה בפני רעיון של שואה נוספת.
ההסטוריה של העם היהודי ,חוסר היציבות והפחד-היו חלקת חייהם של הורי כמו רבים אחרים לאחר השואה.לא היתה להם מנוחה אמיתית ,אך הם בחרו פה, במקום לקבל את ההצעה במחנות המעבר בגרמניה -להגר לקנדה,או ארה"ב,או אוסטרליה.
אבי אמר:"אף אחד לא יקרא לי ג'יד יותר-וכך חרט על לוח ליבי את המסר,אין מקום אחר ליהודי-אלא ארצו ויהיה אשר יהיה.
אסתי-מאסטר רייקי מדריכה ומטפלת.
מוסמכת לפרחי באך ומלחי שוסלר
קוראת בקלפי טארוט,אושו,קבלה ועודesterrevka8@walla.co.il
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
