להלן הצגת המצב לעיל מנקודת ראות אחרת:
מזה כמה שנים הרשות המחוקקת והרשות המבצעת מפגינה חולשה בביצועיהן. החולשה מתבטאת גם בחולשה מוסרית ( מלוות בתופעות של שחיתות שלטונית ) וגם חולשה תפקודית. אל הוקואום השלטוני הזה נדחפה לפני מספר שנים הרשות השיפוטית בהכרזה "הכל שפיט".
הרשות השיפוטית לא לקחה בחשבון כי היא שלוחה של הצבור אבל לא השליט על הצבור, וכל קיומה של הרשות השופטת הוא למלא תפקיד שהחברה מועידה לה. החברה לא נתנה מנדט בלתי מוגבל לרשות השיפוטית לנהל את המדינה, ולפיכך לא כל דבר שפיט. לאחר שהרשות השיפוטית חרגה מהאיזון, שהיה קיים במשך עשרות שנים בין הרשויות ( בלא דיון צבורי מעמיק על כך ), התחזקה קצת בתקופה האחרונה הרשות המבצעת, ובעזרת שר המשפטים החלה לפעול לריסון הרשות השופטת. כעת הגב' בייניש מודאגת מכך שיש פעילות לריסון הרשות השיפוטית מהכוח הבלתי מוגבל שלקחה לעצמה לנהל את שאר רשויות המדינה.
נכון שהרשות המבצעת חייבת בכבוד כלפי הרשות השיפוטית, אבל כדי שתהליך כזה יתקיים, ההתנהלות של הרשות השיפוטית חייבת להיות בהתאם לקוד אתי מינימלי, שגם אם אינו כתוב חייב להתקיים באופן טבעי. ההתנהלות של צמרת הרשות השיפוטית כפי שהיא נחשפת ע"י התקשורת בועדה למינוי שופטים, אינה ראויה, וקשה לכבד רשות שאינה מכבדת את עצמה. נציין כאן שלוש דוגמאות להתנהלות בלתי ראויה ובלתי מכובדת כזאת:
1. נשיאת בית המשפט העליון אינה מוכנה לשנות את שיטת הבחירה של נשיא בית המשפט העליון. בשיטה הקימת בוחרים כנשיא אדם בלי לדון בכלל בהתאמתו לתפקיד ומסתפקים בותק שלו כשופט. השיטה הזאת היא ביזיון למדינה, ובשיטה זאת נבחרה הגב' בייניש לתפקיד. קשה לכבד מי שתומך בשיטה בלתי ראויה כזאת.
2. לאחרונה הועדה למינוי שופטים הפסיקה את פעילותה בגלל טיעון השופטים העליונים כי אין למנות שופטים בזמן ממשלת מעבר. הגב' בייניש עצמה מונתה לשופטת בזמן ממשלת מעבר, אבל אז אף אחד לא טען שאין זה ראוי למנות אותה.
3. השופטים העליונים בועדה נותנים את ידם למצב שהועדה מסכימה למנות מועמד מסוים לשיפוט בתנאי שמועמד אחר ייבחר. מצב כזה מזכיר שוק סחר סוסים ברמה ערכית נמוכה.
הציפיה של הרשות השיפוטית לכבוד, מצד הרשויות האחרות ומצד הצבור נראית לא מציאותית כל עוד הצמרת שלה אינה מתקנת את דרך התנהלותה.
לפני תקופה קצרה אימצה הממשלה קוד אתי שהוכן ע"י ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מר מאיר שמגר. אולי היה כדאי שגם הרשות השיפוטית תכין לעצמה קוד אתי של התנהלות. להרבה אנשים קשה לקבל מצב שבו הרשות השיפוטית אינה נזהרת בכבודה של הרשות המחוקקת ומאפשרת לשופט אחד שאינו שופט עליון להביע דעתו על חוק ואפילו לפסול אותו. פעולות כאלה צריך לעשות בזהירות רבה אפילו בבית המשפט העליון.
באופן עקרוני הציפיה הצבורית מצמרת הרשות השיפוטית היא שהיא תפגין דוגמא להתנהלות צבורית ולצערנו היא עדיין רחוקה מכך. כל עוד שכך הכבוד הצבורי כלפיה יהיה בערבון מוגבל.
בהמשך דבריה בכנס אמרה הנשיאה "יש חשיבות עצומה לכך שהדיון הצבורי בכל הקשור לבית המשפט יהיה דיון אמיתי, שהבקורת על בתי המשפט ועבודתם תהיה תורמת ובונה". ממש דברים כדורבנות, אלא מאי, כאשר הבקורת אינה נעימה היא מתקבלת בדחיה. להלן דוגמא:
לאחר שהתברר בתחקיר של שופט לאחר משפט רמון שהאזנות הסתר שנערכו לו לא היו עניניות, נשיאת בית המשפט העליון התנגדה לבדיקת התהליך של הוצאת צוי האזנות סתר תוך לימוד הבעיה מהמקרה הזה, והסתפקה בכך שהענין נבדק ופשוט היתה כאן טעות של שופט. הטענה הזאת שטחית ומעידה על רמת ניהול לא נאותה מצידה. בדוח המשטרה לכנסת נמסר כי בתי המשפט אישרו בשנת 2007 99.2% מהבקשות להאזנות סתר. מספרים כאלה ניתן למצוא רק במשטרים טוטליטרים נוסח צפון קוריאה ( יתר על כן בישראל בית המשפט מציין בצורה שוטפת שעבודת המשטרה והפרקליטות מלאה פגמים ופתאום על פי הנשיאה דוקא בהאזנות סתר הכל בסדר, רק טעות. ממש נסים ונפלאות ). ברור מהדוח לכנסת כי התהליך של הוצאת צוי האזנות סתר במדינת ישראל הוא פגום. כאחראית על המערכת השיפוטית הנשיאה היתה צריכה ליזום בעצמה בדיקה מעמיקה, ולא לבוא עם תשובה שטחית על טעות של שופט ( כאשר על פי הדוח יש בעיה אצל הרבה שופטים ). ובכלל היא התחמקה במקרה זה מהאחריות שלה על המערכת השיפוטית וניסתה להשאיר כשל יתום שאין לו אבא. במינהל המודרני כל כשל של מערכת שייך לראש המערכת. מקרה זה קרה בתקופתה, שלא כמו בתופעת פסקי הדין המושהים, והסרוב שלה לבדוק את הענין ולחזור לצבור עם מסקנות הגיוניות הוא בגדר טאטוא דברים מתחת לשטיח.
מתקבל הרושם שהנשיאה אינה מוכנה לקבל בקורת צבורית ענינית על התנהלות המערכת השיפוטית על אף דבריה לעיל. יותר חשוב בעיניה לדון בשאלה מי העלה את ההצעה לבדוק.
מה שחסר למערכת השיפוטית זה מנגנון בקרה שיציף בעיות התנהלות. המערכת השיפוטית אינה חשופה יותר מדי לבקורת מבקר המדינה, וגם אין לה מנגנון אלטרנטיבי משל עצמה. משום כך צמרת הרשות השיפוטית חיה שנים רבות באשליה שהכל בסדר כאשר המצב בכי רע. רק בשנת 2008 הגיע למוקד סדר היום הצבורי ענין השהיית פסקי הדין לאחר גמר הדיונים בבית המשפט, כאשר הפגורים הגיעו לעשר שנים ויותר. במשך כל השנים הבעיה לא היתה במוקד סדר היום הצבורי בגלל העדר מנגנון כזה. הדרך הנכונה לנהל רשות גדולה היא לטפל בבעיות כאשר הן עדיין קטנות ולא לתת להן לגדול לממדים גדולים, ולשם כך צריך מנגנון שיידע לספר מהן הבעיות ואיך הן מתפתחות. מנגנון כזה, כאמור לעיל, חסר ברשות השיפוטית. הנשיאה אינה אוהבת ( באופן טבעי ) לשמוע על הבעיות מגורמים מחוץ למערכת. עד שלא יהיה מנגנון כזה אסור מבחינה צבורית לאפשר לרשות השיפוטית להיות רשות עצמאית, כפי שהנשיאה היתה רוצה, על פי דבריה בכנס.
המנגנון המודרני לבקרה כיום הוא משובי לקוחות ועובדים. הנשיא הקודם הפרופ' ברק הטיל חרם על לשכת עורכי הדין בשל התנגדותו למשוב עורכי הדין, והעובדה שהשופטים צייתו לו בחרם הטילה כתם על כל הרשות השיפוטית. כיום יש לנשיאה הזדמנות למחוק את הכתם הזה וליישם את שיטת הבקרה המודרנית על ביצועי ארגונים.
יוסף יעלי הינו בוגר הטכניון בעל תואר Ph.d. בפיזיקה. עבד ברפאל ובאלביט בהנדסת אופטיקה כחוקר וכמנהל, כמהנדס מערכת וכמדען בכיר. לימד בבתי ספר ובמוסדות אקדמים בארץ ובחו"ל. כעת גימלאי ומתנדב בקהילה.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
