אני קורא בספר "מהתלת הדם" של שלום עליכם. בוקר. "סיומקא שהתעורר בחדווה כזאת עד כי מתחשק לו לחבק ולנשק לא את אמא בלבד אלא את כל העולם כולו" (תרגום: אריה אהרוני); סיומקא, בן שבע או שמונה, אינו מבין מדוע אמו כל כך כועסת, ממהרת, חסרת-מנוחה, "מה היא דוחפת אותו כל כך לתוך מכנסיו? מה אין לה פנאי כל כך?" אמא כמעט סיימה להלבישו, "אבל כמו להכעיס מתעקש לו מגף אחד ומסרב לעלות על הרגל". שלום עליכם ממשיך וטווה קטע מאוד מצחיק על המגף העקשן, ועל סיומקא שנחה עליו רוח-שטות והוא מכופף את רגלו להכעיס, עד ש...
"האם נועצת בו מבט רצחני, והוא מביט בה גם כן ברצינות גמורה, והיא סוטרת לו בידה הימנית על לחיו השמאלית עד שנשמע ממש צלצול."
נכון, אמנם, שאין חדש בכך שהילדים בסיפוריו של שלום עליכם חוטפים מכות. סטירה, תלישת שיער, מריטה, צביטה, דחיפה - ולא "רק" מההורים. כל מבוגר רשאי לעשות בהם כרצונו. שלום עליכם כואב את כאבם וזועק את זעקתם לכל אורך כתביו.
אבל כאן יש משהו יוצא דופן. ראשית, יש מעבר חד מקטע עליז ומצחיק לתיאור קיצוני קודר ומאיים. בנוסף, שלום עליכם מקפיד להדגיש שלא מדובר ב-"סתם" סטירה, אלא בסטירה שקודם לה "מבט רצחני", ולאחריה "נשמע ממש צלצול". ועוד עובדה מתמיהה - האם, שרה, איננה דמות שהיינו מצפים ממנה לאלימות מכל סוג ומכל מידה שהיא. ולמעט המקרה הזה, היא איננה מרימה ידה על בנה מתחילת הספר ועד סופו. אין שמץ של דמיון בינה לבין האימהות המפלצתיות שבסיפורים "בגדי יום טוב" ו-"אל סעודת פורים". וסיומקא - בניגוד לילדים המופיעים בסיפורים אלה ובסיפור "האתרוג" - אינו ילד שכל הווייתו מתמצה בניסיונות נואשים "להלך בין הטיפות" ובפחד מפני מכות ועונשים. לא, סיומקא הוא ילד שמח, ושרה מתוארת כאם אוהבת ומסורה לכל אורך הספר.
אבל רגע... אני שב ומהרהר בשלושת הסיפורים שציינתי - יש בהם מן המשותף: שלושתם מתרחשים בתקופת חג - פסח, פורים, סוכות. גם הקטע על סיומקא מתרחש בערב חג הפסח. בשלושת הסיפורים שלום עליכם עוסק לא בשמחת החג, אלא בצד האחר שלו - המון מטלות, לחץ, היסטריה. וגם בקטע שקראתי, מתואר ערב פסח כיום שכולו סיוט עבור שרה, אוסף של מטלות על גבי מטלות, שבכולן צריכה לעמוד היא לבדה. האם זה העניין פה? האם שרה "מוציאה את התסכול שלה" על הילד? אולי. אבל יש כאן עוד משהו.
בשלושת הסיפורים שציינתי, יש מרכיב מאוד חזק של: עוני מול עושר. במיוחד בסיפור המצמרר "אל סעודת פורים". הילד ומשפחתו הענייה הולכים לסעודת פורים אצל קרובי המשפחה העשירים השנואים. המספר, מבוגר החווה מחדש את ילדותו הכאובה, מתאר בשאט-נפש את הבוז מצד הקרובים העשירים, את ההתרפסות מצד משפחתו הענייה. הילד אינו אלא כלי במשחק הזה. הוא אינו עומד בפני עצמו, כאדם עם רגשות. וכשהוא חורג מתפקידו, כשרגשותיו מתפרצים, הוא חוטף. אין זה משנה שהוא סובל, בוכה, צורח. חשוב רק שהמשחק יימשך.
אבל למה, שואל המספר, המבוגר-ילד, ומותיר את השאלה ללא מענה של ממש. וגם שרה, המלבישה את סיומקא לקראת ליל הסדר בבית קרוביה העשירים, המנופחים והנלעגים - גם היא תוהה מדוע היא חרדה כל כך שהם ימצאו פגם בבנה. מה יש בביקור אצל העשירים, שמעביר אותה על דעתה ומוציא ממנה אלימות שכזאת. אך היא מסלקת את המחשבות האלה מראשה במהירות, בכך שהיא חוזרת בראשה כמה פעמים על אמירה שגורה: "ילד צריך לדעת דרך-ארץ."
ומה איתנו?
בואו נבדוק את עצמנו, את היחס שלנו לילדינו, למעשיהם, לרגשותיהם. האם הדברים שמנחים אותנו הם הדברים החשובים באמת? או שמתגנבים למחשבתנו שיקולים זרים, מטופשים, בלא שנרגיש בכך? אין צורך להרחיק לכת למקרים קיצוניים כגון אלה המתוארים אצל שלום עליכם - האם קורה לנו שאנו לוחצים על ילדינו להצליח בדבר מה, לא מפני שאנו חושבים שההצלחה הזאת כל כך תתרום להם, אלא מפני שאנו מבקשים להתגאות בהצלחתם בפני מכרינו?
בואו נשאל את עצמנו את השאלות הללו. בואו נשתדל לענות לעצמנו ביושר ובאומץ. בואו נבדוק האם מה שענינו לעצמנו אכן מבטא את מחשבותינו ותחושותינו, ולא את מה שנראה לנו כהלך הרוח המקובל. בואו נהיה הורים טובים. הבחירה בידינו.
שמי ליאור, ואני מורה מוסמך, מומחה לליקויי קריאה, בעל תואר שני (לשון עברית עם התמחות בליקויי קריאה), בעל תואר ראשון (לשון עברית והיסטוריה של המזרח התיכון), בעל ניסיון רב בהכנה לבגרות ובעל ניסיון רב בעבודה עם לקויי למידה ועם לקויי קשב וריכוז.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
