אתחיל בהסטוריה.
נולדתי הבת רביעית/חמישית (אני תאומה) למשפחה במושב במרכז הארץ. להורי היתה רפת עם פרות ושם גדלנו, בין חליבה לחליבה, המלטה להמלטה, אוכל ועוד.
לימים הורי התקשו להחזיק את הרפת וסגרו אותה ואני ממש בכיתי. היתי בת שלוש והזכרון הזה הוא הזכרון היחידי שיש לי מהגיל הזה.
כשגדלתי הורי שלחו אותי ללמוד בבית ספר חלקאי כפר גלים, לימודים זה לא ממש עניין אותי והם חשבו שבחקלאות אני יהנה. והם לא טעו. התחברתי ישר לדיר הכבשים ולרפת ולא עזבתי עד לסיום בית הספר. 4 שנים עבדתי בדיר ונשבעתי שיהיה לי דיר או רפת משלי, הרי אני יכולה להחזור למשק של הורי ולהיות בת ממשיכה.
אבל תכנונים לחוד ומציאות לחוד, פגשתי בחור עירוני בדם שלא הסכים לחזור איתי למושב. הקמנו משפחה לתפארת, יש לנו חמישה בנים בין הגלאים 25 ל 8. אך החלום לעבוד בחקלאות גם אם לא ברפת פרטית משלי לא עזב אותי.
אך מעבודה בחקלאות קשה להתפרנס מה גם שהמשפחה גדלה כל הזמן, ויש אחריות לפרנס או לפחות לעזור בכלכלת הבית.
בתקופת החגים האחרונה, בין טיול לטיול, מפגש עם חברים, בארוחות חג, התחיל החלום לצוץ. לעבוד ברפת או בדיר.
הפעם לא ויתרתי, שני בני הגדולים כבר לא גרים בבית, מבחינה כלכלית אנחנו מסתדרים נהדר, וזה הזמן שלי. אמרנו כבר משבר גיל ה-40? אז נכון שאני ממש קרובה ל-50 אבל המשבר הוא אותו משבר.
לפני כשנתיים עשיתי את השינוי הראשון והלכתי ללמוד אימון, יצאתי משכירות לעצמאות.
היום הגשמתי את חלום נעורי והתקבלתי לעבודה ברפת בקיבוץ מורן.
כאשר התחלתי לאמן חשבתי שהמיתר שבלב מנגן מנגינת רוגע ושביעות רצון,זה השינוי הגדול ביותר שיש , היום הבנתי שיש מיתר אחד שמנגן חד וברור יותר.
ביחד שלושת מיתרי הלב, העצמאות, החקלאות והמשפחה מנגנים ביחד מנגינה נהדרת.
מוסר ההשכל, יש כאלו שעדין מפחדים משינוי, זה פחד לגיטימי. במידה ואתם אנשים שפוחדים מהלא נודע, תנסו לשכנע את עצמכם שזה צעד מלהיב ואל תתבישו לשבת, לתכנן ולחשוב על כל צעד מראש.
העיקר זו התוצאה.
בהצלחה
avital42@zahav.net.il
http://www.emunavital.com
לוקחים אחריות
אביטל זברגר מאמנת משפחתית ועסקים קטנים.
avital42@zahav.net.il
http://www.emunavital.com
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
