פעם היה שתיל רך של עץ אשר עמד בסערות ופגעים רבים. והשתיל נפגע אנושות, אך בכוח רצונו העז עלה וצמח, למרות הכאב והנכות הנוראים שפקדו אותו. לאחר שנות מצוקה ומאמץ עילאי להתמודד, הפך השתיל לעץ גדול ובעל ענפים מסועפים. לא כל אחד יכול היה להבחין בעצמתו, וגם אלו שהבחינו היטב לא תמיד הבינו, בדיוק, כיצד קרה הדבר. עם זאת, כולם השתאו לנוכח הנס שאירע לו, עד כדי כך, שרבים לא האמינו בלבם שאותו עץ היה פעם שתיל אבוד ופגוע.
אבל בחיים יש הפתעות ולא תמיד הן טובות. הנכות - שנוצרה בשתיל הרך שהפך לעץ כרסמה בו מבפנים. הריקבון - אכל בו אט אט ללא רחם אך ללא כל סימנים חיצוניים. אפילו העצים השכנים לו מאוד ביער לא ידעו מה קורה בתוך עובי קורתו. הם היו מסונוורים מגודלו ומעצמתו. הם ראו רק מה שקורה לו כלפי חוץ; חלקם החזיק אצבעות להצלחתו, חלקם קינא בו ולא ההין להראות זאת, אבל שמח לאידו עם כל נפילה. בקיצור, כלפי חוץ כולם כיבדו, פרגנו או קינאו. הם לא ידעו עד כמה פשט נגע הריקבון בתוככי גזעו החסון.
והיערן - אותו אדם שהיה מופקד על היער, היה אדם רגיש ובעל מקצוע מנוסה ומעולה וידע שאין מנוס מלכרות את העץ כמעט לגמרי. כל העניין כאב לו במאוד מאוד, כי הוא אהב את העץ האמיץ שעמד בכל התלאות. אבל ההיגיון הקר, המקצועיות, ורצונו הפנימי להיטיב עם העץ, הכתיבו את גזר הדין הקשוח. למרבה הפלא, גם העץ הבין את הנחיצות הרבה שבניתוח המפחיד הזה, ואפילו הסכים לשתף פעולה ולעמוד איתן אל מול להב המסור הממורק שכבר חיכה בידיו האמונות של בעל המקצוע.
בלב כבד ואוהב, אך במקצועיות וביעילות, החלה מלאכת הכריתה. בלילה אפל אחד עלה המסור על בשר העץ. זה לקח הרבה זמן, כי העץ היה מאוד חסון, וגם חזק וקשה, וגם קשוח עד מאוד. אבל המסור היה חד כתער והעץ זעק אל האלוהים, ממנו הרגיש שניסו להפרידו. הייתה זו זעקה ענקית אבל דוממת של חיה פצועה ושסועה. רק הרגישים ביותר מבין כל הצמחים שמסביב חשו בכאבו היוקד וידעו את אשר חש, בעוד גזעו שותת דם שחור פרי בואש של החולי נורא (בצד החורש - מתחריו עלזו בלבם לנפילתו).
הרגעים ארכו, ועבר עוד זמן רב בו הוא ניצב עדיין זקוף, עקשן, לוחם כתמיד ויוקד כהרגלו מזעם; על העולם - בו שורר אי הצדק משווע, על מטיבו בעל המסור - שלא אשם במאום, על העצים - שכבר לא ידע מי מהם עמו ומי מהם עזבו, על עצמו - שהוא כזה חלש ופגוע וחולה, ועל האלוהים - שלהרגשתו, לפתע עזבו לחלוטין...
אחר, בבת אחת קרס תחתיו ושכב חסר אונים וחלוש על אמו החמה והטובה המצמיחה את כל עץ השדה. שם, על אותה אדמה חשופה ופורייה נשאר רק גדם הגזע החושף ערוות מוכים. והגדם לא היה גבוה, לא בלט רבות מעל פני הקרקע, אבל הוא היה רחב ממדים ומבטיח. איש לא ידע אם יאצור כוח לצמוח שוב, אם יעלה בו נבט צעיר מלא תקווה, או אם אף אותו יתקוף הריקבון המחליא ויעלה שוב בתוככי פנימיותו ואז יעלה עליו הכורת שוב... ואולי שוב.. ואולי שוב... ואולי שוב ושוב...
ובלילה - הגדם הקטן והעלוב נשאר בודד. הרוחות ליטפו אותו בעדינות, וצמחי השדה, בעלי החיים הקטנים, הירח ששט, והכוכבים שממעל כאילו לחשו לו: נכון, החיים שלך לא היו קלים וגם בעתיד לא יהיו כאלה ... אבל יהיה בסדר... אתה עוד תגדל ותצמח... כן, תגדל ותפרח ...
והוא בקול נמוך וניחר לחש לעצמו:
קדימה צביאל, תתחיל לצעוד
אל תפחד מהחיים, יהיה בסדר
קדימה צביאל תתחיל לגשת
קדימה תתמודד, המשך לחיות ולפעול ...
(נכתב בשנות ה-90`)
עוד אודותיי: http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ZVIELROFE
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
