לקח מר הפיקו המגורשים מן הגירוש הראשון: לאצילות נפש, לאהבת ישראל ולקבלת דין הרוב אין קונים. התקשורת העויינת לעגה למפונים המתבכיינים, ואת המפנים תיגמל העם ב-40 מנדטים. סבלותיהם של 10,000 הפליטים קוטלגו כמקרים סוציאליים. המפונים בעבר ובעתיד למדו בבית מדרשו של השמאל, כי "שלום עושים רק עם אויבים" והבינו, שגם הם יזכו בשלום רק לאחר שיהפכו לאויב. בעמונה, נושאי המדים מטעם שלטון השמאל כבר פגשו נערי ימין אויבים.
השנאה התלקחה בעמונה (השר בראון: נכה בהם כמו שנכה בחמאס!) לא במקרה. כל עוד היה ל"מחנה ?השלום" טיעון כגון "שטחים תמורת שלום", גם מי שידע שהטיעון הזה חסר שחר, עדיין היה יכול לחשוב שהמחלוקת היא לגופו של ענין. היה צורך בנצחון השמאל ובהסכמי אוסלו שטבעו בדמן של 1,500 נפשות, כדי שהסיסמה הזאת תיעלם. את אוסלו ההסכמית החליפה ההתנתקות ה"חד-צדדית", שהבטיחה "שקט", ואם לאו ? בזכות הנסיגה והחרבת היישובים - חופש פעולה למהלכים כוחניים שיבטיחו את השקט הזה. המשך ירי הקסאמים, ואף התגברותו, ללא תגובה, ועוד מתוך היישובים היהודים החרבים, הפיכת הרצועה למרכז הטרור הגדול בעולם, ועל הכל ? עלייתו לשלטון של החמאס, הרסו עד היסוד את הטיעון שחראקירי יהודי חד-צדדי מביא שקט. והנה, למרות שלא נותר למחנה-השלום כל נימוק סביר, הוא נשאר בשלו. אדרבה, הסכנה הפלססטינית-ערבית-איסלמית הורדה לתחתית הסולם, ואל ראשו הועלתה "סכנת המתנחלים". האויב החיצוני הוחלף באויב הפנימי. "שונו הכללים!", הריע מחנה-השלום - והתחפש ל"מחנה-שלטון-החוק". זה היה הרגע בו נפל אצל הנוער האסימון, והחלו להבין שכמו אהבה שאינה תלויה בדבר, שנאת החינם אינה תלויה ? לא בשלום, לא "בשטחים" ולא בערבים. ומשום היותה חינם, שום נסיון לשכנע ולהצטדק לא יועיל. להיפך, ככל שקורבן השנאה יותר צודק ? כך תגבר השנאה. המנגנון המפעיל את השנאה האנטישמית החיצונית דומה לתהליך המאפיין את השנאה הפנימית של "הישראלי" נגד היהודי. זו היא התובנה ששלחה את ידיהם של בני הנוער אל האבנים והציתה בעיניהם שנאה מול שנאה. "יום רביעי השחור" לא היה עוד מעין פיקניק או הפנינג כמו יתר ההפגנות, מימים ימימה. בעמונה ראו לראשונה ? זעם.
עמונה היא גם תמרור אזהרה לשרידתה של ישראל כמדינה. אנגליה וצרפת עמדו בהגירת הקוייקרים וההוגנוטים בגלל מלחמות דת. לא כן מדינת ישראל, שהוקמה עפ'י פרוגרמה כמפעל שבמרכזו ארץ ישראל וההתישבות על אדמתה. טול ממנה את עמוד התווך הזה, ולא יהיה לה קיום. והנה, מסביב לתכנית "קדימה" להריסת ההתישבות היהודית בבמת ההר הולך ונבנה בנין-על רעיוני, ההופך את הציונות על פניה. ראש הממשלה ושרת החוץ, בנאומיהם, התיימרו לקבוע שדווקא נטישת חלקים מארץ ישראל, הריסת מפעל ההתישבות שהוקם בהם וגירוש המתיישבים מתוכם ? זו ההגשמה האמיתית של הציונות. ובית המשפט העליון לא מצא בגירוש הזה ובחורבן הזה כל פגיעה בתכנית הציונית, כפי שהיא מוגדרת במגילת העצמאות.
בעמונה התמרדו אלפי צעירים נגד ה"ציונות" הזאת. בעיניהם, נסיגה וגירוש מהווים גם דה-ציוניזציה של ישראל וגם פשע נגד האנושות. ביטוי קלאסי לכך נרשם על אחת מאבני עמונה: "גם בסדום היו חוקים ובתי משפט".
עדיין מספר שורפי דגל המדינה, סרבני הגיוס והמחבלים ברכב צה'לי ? כל מי שחש שזו אינה עוד מדינתו, אינו רב. אולם אין ספק, שהגירוש הגדול שמכינה "קדימה" יעורר ניכור נפשי כזה בליבם של המונים.
ארתור קסטלר בספרו על משפטי מוסקבה, "אפילה בצהרים", מספר על קומוניסט נאמן שישב 20 שנה בכלא מערבי, קיבל חנינה, נשלח לבריה'מ, ושם הוכנס לכלא סטליניסטי. האיש לא היה מסוגל להפנים שזו אכן "מולדת הסוציאליזם", ולכן דימה לעצמו שהגיע בטעות למקום אחר. "אני כבר לא אראה את הארץ", אמר, "הם הביאו אותי לתחנת הרכבת הלא-נכונה." את הקטע הזה הזכירו לי דבריו של בנימין שיפמן, סטודנט שחזר מעמונה "קשה לי להאמין שאני בכלל בישראל", והרהורו המר של אחד הפצועים "חשבתי שאני במדינה אחרת".
50 שנה אחרי "אפילה בצהרים" נפלה ברית המועצות.
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
