מה עולה לכם בראש כשאתם שומעים את המילה "שפנפנה"? תודו שחשבתם על שפנפנת פלייבוי, ולא משנה אם אתם גבר או אישה.
ויכוחים אידיאולוגיים סוערים בעקבות פלייבוי מתקיימים כבר שנים. האם נשים אלו חופשיות לבחור את עיסוקן? האם מדובר בהנצחה של מציאות משפילה? האם כל הנשים בסתר ליבן חולמות להיות שפנפנות, רק לא מודות בכך?
הדיון הזה לא משחק תפקיד בסרט "בית השפנפנות". די בהצצה חטופה בטריילר או בתקציר של הסרט, כדי להבין שמי שיבחר לצפות בסרט זה בקולנוע יהיו מתבגרים מהסוג שלא מתעניין באמת בסוגיית פלייבוי, פמיניזם ומה שביניהם...
אם בית מהאגדות
גיבורת הסרט היא שלי דרלינגטון (אנה פאריס), שחיה חיים שמחים ועליזים באחוזת פלייבוי של יו הפנר. החיים שם כה עליזים, עד שבמשך דקות ארוכות פיללתי להיות אף אני שפנפנה, ולו ליום אחד. בועת הסיליקון מתפוצצת כששלי חוגגת את יום הולדתה ה-27, בו היא מקבלת מכתב מהפנר כי היא מתבקשת לעזוב את האחוזה מפאת גילה המופלג.
שלי מגיעה לבית האחווה המוזנח של בנות זתא-אלפא-זתא המוזרות והלא מושכות, הנמצאות במצב ביש: אם הן לא יצליחו לצרף חברות חדשות לאחווה, הן יאבדו את ביתן לבנות הערמומיות, היפהפיות והסנוביות של אחוות פיי לוטה מו, שמושכות אליהן גברים רבים - ובעקבותם מצטרפות חדשות.
שלי הופכת לאם הבית של האחווה, והיא מחליטה לנקוט בשיטות שהיא מכירה כדי למשוך בנים אל בית האחווה. השיטות כוללות שטיפת מכוניות בלבוש מינימלי, שינוי דרסטי במראה החיצוני של הבנות, מסיבה הורסת ועוד. על הדרך היא מתאהבת בבחור "רגיל" ומנסה להרשים אותו, תוך שהיא מנסה להיראות משכילה ושמרנית. עם הזמן שלי והבנות לומדות להפסיק להעמיד פנים ופשוט להיות עצמן. זה, בשורה התחתונה, המסר החשוב, אם כי הלעוס מדי, של הסרט.
מישהו ישתעמם
בחלק הראשון של הסרט מוצגים מראות שנער מתבגר (ואף כמה מהגברים) לא יוכל להם: שפנפנות פלייבוי חטובות משחקות בבריכה, עושות שופינג ונהנות מהחיים בדרך שרק שפנפנות יודעות; שטיפת המכוניות המפתה ומצבים דומים נוספים. ההרגשה היתה שלקחו את כל הפנטזיות של נער מתבגר טיפוסי ודחסו אותן לכ-30 דקות של סרט.
לאט לאט משתנה קהל היעד של הסרט, והוא פונה לבנות: שלי מוציאה מהבנות את הברבור שבהן, ומוכיחה כי כל בחורה יכולה להפוך ליפהפייה אמיתית. על הדרך היא מלמדת אותן פנינים אמיתיות על גברים, כמו: "גברים רוצים מה שגברים אחרים רוצים", "בנים לא אוהבים בנות חכמות מדי" ועוד.
נראה כי לתסריטאיות (קארן מקול לוטז וקירסטן סמית) היתה כוונה טובה ומסר מצוין להעביר לבנות מתבגרות, ולנשים בכלל. אך התוצאה בעייתית ומסתכנת באובדן הריכוז של חלק מהצופים; החלק המתאר את החיים באחוזת פלייבוי יעניין יותר את הבנים, ואילו החלק על החשיבות הרבה של האופי, בניגוד ליופי, מכוון יותר לבנות - כך שנוצר מצב שבו אחד מהמינים ישתעמם במהלך הסרט. יתכן שבמקרה זה, השילוב בין נשים תסריטאיות לבמאי גבר הוא בעייתי. קוראים לזה ניגוד אינטרסים.
למרות רגעים מביכים וצפויים, בסרט שזורים גם כמה רגעים משעשעים, בעיקר כששלי משתמשת בשיטה שהיא המציאה לזכירת שמות. בנוסף, לסרט פסקול קליל ונחמד, הכולל את יעל נעים, בריאנה ועוד. עם זאת, הסרט אינו מתאים למבוגרים (לפחות לא לרובם). אם אתם בכל זאת מעוניינים לראות מה קורה באחוזתו של יו הפנר, לפחות לפי הגרסה ההוליוודית, וללמוד שהמראה החיצוני לא קובע, לכו על גרסת ה-DVD, שבוודאי לא תאחר להגיע.
*** עוד על קולנוע, סלבס, יופי ואופנה, זוגיות, הורות, הריון, מחשבים, רכב ועוד באתר www.ifeel.co.il ***
בעלת ניסיון בכתיבה ובעריכה בעיתונים ובמגזינים שונים. כיום כותבת ועורכת באתר האינטרנט http://www.ifeel.co.il של חברת SBC, המוציאה מגזינים בתחומים שונים, ובהם "הורים וילדים", "דרך האוכל", "דרך האושר", "קוסמופוליטן", "נישה", "להיות משפחה", "רכב", "MBA", "פורבס", "PC" ועוד.
האתר כולל תכנים מהמגזינים ותכנים חיצוניים, ועוסק בהורות, הריון ולידה, זוגיות, אוכל, בריאות וכושר, תיירות, יופי ואופנה, תרבות ובידור, רוחניות מחשבים ומדע, ניהול ועסקים ועוד. באתר פורומים מגוונים בנושאים שונים
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
