יהודים שמתפללים תפילת ערבית מבקשים, בין השאר: "ופרוש עלינו סוכת שלומך", ובערב שבת מוסיפים "ופרוש עלינו (סוכת שלומך), סוכת רחמים וחיים ושלום". ומסיימים שלב תפילה זה בברכה: "ברוך אתה ה' הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים".
בקשה זו חוזרת גם בתפילה לשלום המדינה: "ופרוש עליה סוכת שלומך".
וגם נעמי שמר שוררה לנו: "שלומית בונה סוכת שלום".
מכאן, הצירוף בין סוכה לשלום כאילו מובן מאליו, האמנם כך הוא?
ראשית נראה כיצד מוסבר צירוף זה.
כותב על כך יוסף אגור: "נראה לומר, כי הסוכה היא סמל לשלום, דווקא בהיות הסוכה דירת ארעי. ממה בנויה הסוכה? ממוטות עץ, מיריעות, גגה - ענפים וכולה אינה אלא מבנה שאינו יכול להתקיים תקופה ארוכה! בנוהג שבעולם, מי שירא מאויביו - מתבצר בבתים גדולים וחזקים ומקיף עצמו בחומה מבוצרת ומוגנת היטב. אבל דווקא הישיבה בסוכה מסמלת את בטחונו של עם ישראל בה' ואת כמיהתו הנצחית לשלום. עם 'המרשה לעצמו' לצאת למשך שבעה ימים תמימים מביתו ולהתגורר במבנה ארעי ורעוע, מעיד בכך על אמונתו ובטחונו בה' - מפני אויביו. הישיבה בסוכה היא איפוא סמל לשלום, לכמיהתו של עם ישראל לשלום של אמת, שלום של ביטחון, שלום שאפשר לישב בו במבנה ארעי ולא לחשוש מאויב ומהתקפה"[1].
במצב זה של שלום ובטחון אפשר, ברור, גם לקבל אורחים. ואכן לפי הקבלה באים האושפיזין (=אורחים בארמית) להתארח בסוכה. כל ערב מגיע אורח אחר ובהתאם למידה הקשורה בו מיוחסת חשיבות לאותו היום: אברהם אבינו - מידת החסד, יצחק אבינו - מידת הגבורה, יעקב אבינו - מידת התפארת, יוסף הצדיק - מידת היסוד, משה רבנו - מידת הנצח, אהרון הכהן - מידת ההוד, דוד המלך - מידת המלכות.
והנה, למרות הבקשות בתפילות, ולמרות האושפיזין הנכבדים, השלום הוא עדיין משאת נפש ולא מציאות יומיומית.
אחד הביטויים היפים לכך הוא שירה של זלדה "כל שושנה":
כל שושנה היא אי / של השלום המבטח, / השלום הנצחי [...] / ונדמה / כה קרוב / אור השושנה, /
כה קרוב / ניחוחה, / כה קרוב / שקט העלים, / כה קרוב / אותו אי - / קח סירה /
וחצה את ים האש.
אור השושנה, שמבטא שלום מובטח שלום נצחי, נדמה קרוב אבל כדי להגיע אליו צריך לחצות ים של אש, וזה כנראה כמעט בלתי אפשרי.
מצב זה מעלה בי את השאלה: מדוע הוצמד במסורת היהודית השלום לסוכה הארעית ולא לבית הקבוע?
שאלה זו מביאה אותי להציע משמעות אחרת לצירוף סוכת-שלום.
מה הסוכה היא מבנה ארעי שאינו יכול להתקיים תקופה ארוכה, כך השלום גם כשהוא כבר קיים הוא ארעי ואינו לנצח.
אם-כך שלום קבע אינו בר השגה?
לא, אבל אם מסתפקים בתפילות ובברכת האושפיזין, אכן השלום אינו מובטח.
בספרות החסידית מסופר שיהודים יראי שמים יכולים לשמוע, בתוך שמחת חג הסוכות, קולות של אנחה. מי הוא זה הנאנח לו בחג, שעליו אמרה התורה: "ושמחת בחגך [...] והיית אך שמח"?[2].
החסידים אומרים שדוד המלך והקב"ה הם הנאנחים. הם נאנחים כיוון שהמציאות היא שבני אדם אינם מגשימים את בקשת השלום בחיי יומיום [3].
במלים אחרות, האדם נדרש למעשה. לגבי האושפיזין בחג הסוכות אפשר ללמוד זאת מהזוהר: כדי לזכות לראות בהוד זיו האושפיזין הרוחניים, מצווה בעל הסוכה להזמין שבעה אורחים (אושפיזין) גשמיים, עניים מהוגנים בני תורה, כדי לסמוך על שולחנו איש אחד בכל יום מימי החג [4]. כלומר ברכת האושפיזין מתממשת רק אם בעל הסוכה עושה מעשה חסד ומארח בפועל עני שזקוק לכך.
גם קנט נדרש לשלום הנצחי. לדרכו השלום בניגוד למלחמה יתממש בחברה בה כל האזרחים יכריעו אם לצאת למלחמה או לא. לדעתו אופן החלטה כזה ימנע מלחמות [5]. לפי קנט, שלום אמיתי יתגשם רק במצב בו כל האזרחים יעשו מעשה להגשמתו, ויקבלו אחריות על התוצאות.
אכן, שלום דורש מעשה, דורש מעורבות, דורש השתתפות מתמדת, דורש טיפוח מתמיד.
השלום אינו מצב המובן מאליו. הוא אינו מצב המגיע מעצמו, אין הוא נתון בעולם.
כדי להשיג שלום צריך לטרוח, צריך להתאמץ, צריך להשקיע כיון שיש להתגבר על מידה רבה של קנאה, של הרגשת קיפוח ושל צרות עין, גם על כאב וסבל שמעוררים לא פעם תלונות ונרגנות.
כלומר "סור מרע ועשה טוב" הוא תנאי הכרחי ומקדים ל"בקש שלום ורדפהו" (תה' לד, טו).
דברים אלה אמורים לגבי שלום בכל אפניו, שלום בין מדינות, שלום בין עמים, שלום בין חברות, שלום בין שכנים, שלום בין בני משפחה ושלום בין אדם לעצמו.
ואם אי אפשר עדיין להשיג שלום מלא ומוחלט, אסור לוותר גם על שלום אפשרי שהוא רק שלום חלקי.
גם זאת ניתן ללמוד מהסוכה בחג הסוכות. סוכה היא כשרה לחג גם אם היא חסרה חלקים גדולים: "סוכה שאין לה שלש דפנות פסולה, ואם היו שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח כשרה" [6]. כך גם השלום "הוא כל כך יקר, וכל כך חיוני, שגם אם לא ניתן להשיגו בשלמותו, ראוי להשתדל להשיגו גם בצורה חלקית, גם בצורה מקוטעת, ובלבד שיהיה שלום בין איש לרעהו, ובין יחיד לציבור" [7].
אם-כן, סוכה ושלום כרוכים זה בזה, ולא במקרה. השלום הוא לעיתים ארעי כמו הסוכה, בשביל השלום צריך לטרוח כמו בשביל הקמת הסוכה, ואף השלום החלקי מבורך הוא כמו שסוכה חלקית כשרה.
והנה אירועי הימים האחרונים מדגימים זאת.
השלום בעכו בין ערבים ויהודים לא היה מושלם, אבל החיים זרמו.
והנה חמומי מוח ערערו והרסו גם שלום חלקי זה.
למרות זאת, חשבתי לסכם בשירה של נעמי שמר "שלומית בונה סוכת שלום", אבל אז גיליתי במקרה את שירו של יזהר בן-נחום "שלום שלומית" [8] בו הוא כותב בין השאר "היא הזמינה שכנים ועשתה מסיבה ורק הוא האושפיז הראשי, עוד לא בא". בשיר זה הוא מביע אכזבה שהשלום עדיין לא הגיע, אבל בהמשך הוא אומר" אך שלומית הקטנה היא מחומר אחר. היא תמשיך לחכות והיא לא תוותר."
ובכן, אם שלומית או כל אחד מאיתנו ימשיך לחכות ל"אושפיז הראשי" שיעשה שלום, השלום לא יגיע.
וכך בעכו, ובכל מקום, בודדים יכולים לפגוע, לערער, להרוס סוכה גם שלום. אם האחרים לא יעצרו, לא יגידו הרף, הסוכה תיהרס גם השלום.
לכן, באמרנו "סוכת-שלום" נזכור, שהשלום כמו הסוכה הוא ארעי. אבל כדי לשמור ולקיים את ארעיותו של השלום אסור להסתפק בציפייה בלבד, אלא נשמע ונעשה בכוונה רבה. ואז כשנשב בסוכה המוארת והיפה נשיר את מילות נעמי שמר, נדע שמימושה של "סוכת שלום" (בתחום הכללי או הפרטי) הוא בידינו:
"וכששלומית תאמר / הביטו, זה נגמר! / יקרה דבר נפלא פתאום: / יבואו השכנים / כולם בהמונים - / ולכולם יהיה מקום / ואז מתוך הסכך / יציץ לו ויזרח / כוכב בהיר כיהלום: /
שלום, סוכת פלאים / מה טוב ומה נעים - / שלומית בנתה סוכת שלום!"
אם נעשה, אז יבואו השכנים, כולם בהמונים
ושלום יהיה לא רק במילים.
הארות ומראה מקום
[1] יוסף אגור, "על ייחודו של חג הסוכות", בר אילן, דף שבועי, מספר 152, שבת סוכות, תשנ"ז.
[2] דברים טז, יד-טו.
[3] ש"ז כהנא, באתר http://moreshet.co.il
[4] המנהג הזה לקוח מהזהר (אמור ק"ג-ק"ד).
[5] עמנואל קאנט, לשלום הנצחי (1795), הערת שוליים מספר 351 (התרגום מבוסס על תרגומו של יהודה יונוביץ' , ירושלים 1926).
[6] תורה תמימה ויקרא כג, מב.
[7] מתוך מועדי הראי"ה לרב משה צבי נריה, מאתר http://www.shechem.org.
[8] עוד שנה שחלפה מסוכות עד סוכות / ושלומית מהשיר ממשיכה לחכות.
היא הביאה לולב והדס ואתרוג / והסכך, כמו תמיד רענן וירוק.
היא הזמינה שכנים ועשתה מסיבה / ורק הוא האושפיז הראשי, עוד לא בא.
וכולם מנסים לנחם: לא נורא. / הן זה מה שקרה בשנה שעברה
ואם השנה לא הואיל בטובו, / מן אורח כזה, מי צריך שיבוא?
אך שלומית הקטנה היא מחומר אחר. / היא תמשיך לחכות והיא לא תוותר.
ביוזמה מקומית, איזורית, עולמית / השלום עוד יבוא לסוכה של שלומית.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
