תהליכים שבנפש
אין האדם כותב אלא מהרהורי ליבו. וכל שיר הוא סיפור שלם. תקציר של סיפור חיים. בעבורי, כתיבת שיר היא מעשה של שגרה. אין בה קושי,אינני יושבת וחושבת מה יהיה נושא השיר או מה יהיה תוכנו. אינני מסדרת את המלים, כי הן יוצאות מסודרות מלבי ומראשי. ממעמקי נפשי זורמות המלים החוצה.
אני שופכת את תחושותיי , את רגשותיי, מאווי והגיגיי. שמחתי או צערי עטים על לובן הדף ומסתדרים מלים ומשפטים. מחפשים ביטוי - תשובה - פורקן אולי.
אודה כי מצאתי עצמי כותבת יותר ברגעי הצער העצב והקושי, אז הדף היה הראשון להשתתף ברגשותיי. היווה לי חבר , מורה ואף מזור. כמו מראה - המלים שיקפו את תחושותיי, ומעבר להוצאת הכאב כלפי חוץ, יכולתי להתבונן מהצד כאילו היה זה כאבו של פלוני. לבחור את הנתיב הנכון, ולהגיע לתובנות. יכולתי מתוך כל הבלבול המתלווה לתחושותיי , לראות את הכל, מסודר על הדף.
רגעי העצב והצער מלווים אותנו פעמים רבות במהלך חיינו. בשעות היום אנו חווים חוויות, וכל הגירויים מסביב לא תמיד מביאים אותנו לידי החלטות נכונות , אם בכלל. אנו מוצאים עצמנו פועלים מתוך לחץ (אישי או חברתי), מתוך אינסטינקט, מתוך הצורך להיפטר מן התחושה הרעה המלווה את אותה חוויה. האני האישי שלנו מבקש פעולה מיידית שתשקיט את הנפש הסוערת.
ואז , לקראת לילה, כשגופנו נותן את אותותיו- העייפות, השקט סביב, חולשת הגוף..... אז מגיעות התובנות.
" ראשי נח על הכר, גופי רפוי . נשימותיי הופכות אט אט רוגעות יותר, שלוות. עיניי נעצמות מסדרות את כל תמונות היום בראשי הטרוד. מחשבות , מחשבות רצות רצות. ופתע יחד עם הדמעות , זורמות המלים החוצה, בצורתן הנקיה ביותר. יפות, יפות, צחות, שוטפות איתן הכל. יוצרות את הדבר הנפלא ביותר שיכול להיות לי באותו רגע - שיר" -
כמו שאדם מנציח את דמותו בתצלום - כך הוא רואה עצמו לאורך הימים, איך היתה דמותו כלפי חוץ.
כך שירי - דמותי הפנימית וכל הוויתי בו - בשיר.
מטבען נשים רגשניות יותר , מוחצנות, וכך גם הנושאים שעליהן הן בוחרות לכתוב, אלו הגורמים להן לסערה. (ויסלחו לי הגברים והנשים שחושבים אחרת, על אף שהשירים היפים ביותר שקראתי היו של גברים: צבי אביאל (כתמים בכחול), חליל ג'ובראן, וכל הרבעים של עמוס אטינגר ועוד....).
כיאה לאישה, רבים משיריי נגעו ביחסים שבינו לבינה . תחילתן של מערכות יחסים תחושת הגעגוע. התשוקה וסערת הרגשות.
"עכשיו הכל מאחורינו.
הנשיקה
החיבוק
הגעגוע.
עכשיו הכל מאחורינו-
הצביטה שבלב למשמע שמך,
הפרפרים שבבטן לראות אותך.
עכשיו הכל מאחורינו-
השיחות הארוכות אל תוך הלילה,
האהבה הענקית
עכשיו הכל מאחורינו
התמזגות גוף לגוף.
עכשיו הכל מאחורינו
מלבד החלום
שעוד קיים"
פרידות כואבות, שוברות. רסיסי הלב נאספים אט אט , הדם השותת, ותחושות שמלים מתיימרות לתאר, עיניים דומעות כבדות . ומה יכול להיאמר....
"הלילה לא היית פה
כל כך רציתי שתבוא.
ולא יכולת להרגיש
איך כך גופי ערג
ללטיפות ידך.
ברגעי החשיכה
השמש אט אט מתכסה עננים.
ירח שלח אור חיוור בחלוני.
הלילה לא היית פה
להאיר בפניך
את חשיכת ליבי"
ובסופו של יום, לאחר שעות של לימודים, עבודה, ובית, מגיע הליל. אוסף איתו את כל הרגשות. מניח לכל הפחדים לצאת. מלטף את הגוף .
" כוס הקפה מונחת יחידית על השולחן.
הסיגריה המוצתת שורפת את עצמה
שוכבת אלכסון על המיטה-
ועל הדף נכתבת עוד שורה"
- קלריס-
בת 31 . אמא לשני ילדים. מנהלת חנות, ואוהבת לכתוב
כותבת מגיל 10. בוגרת מגמת ספרות 5 יחידות.
דו"אל - klarisc1@walla.com
קלריס
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
