רושם עז הותיר בי ספרו של ארנסט המינגווי (1899-1961) "הזקן והים" (שאגב, המינגווי עצמו לא הכיר בערכו ופרסומו היה כמעט אקראי), אף הופתעתי נוכח הרושם הזה. הפשטות, בהירות המסר ועקביותו החזירו עבורי מן הגלים, מלבד השלד אל החוף, גם את הקסם העמוק האפשרי להתרחש בין דפיו המועטים של ספר. טוב ויפה.
עתה, אמנם בסדר כרונולוגי הפוך מסדר כתיבתם, משבאה לידי ההזדמנות לקרוא את "וזרח השמש"* שכתב המינגווי
(1926) האמנתי בכל ליבי שיהיה זה ספר רב רושם עבורי וכך היה. אולם הפעם כבתה שמשו של המינגווי, בבת אחת. בכתיבתו החלקה והקולחת הכמעט-מתעה את הקורא בין הדמיון למציאות מכין הסופר המוכשר קרקע לרעיונותיו, ועבורי, כבת לעם היהודי ומתוכי אני יודעת שאין זו אלא קרקע פורענות בוצית.
דמות היהודי ב"וזרח השמש" בפרט, כבעולמם של אנטישמים בכלל, מתפקדת כדמות-מראה, שבעצם משקפת את המתחולל בלב המתבונן בה פנימה. על כן, לא באשמתם של יהודים נותרה דמותו של רוברט כהן 'היהודי' מן הסיפור ריקה ונבובה אלא, המינגווי עצמו היה שם להתרשם ולרשום מנבכיו. ובאשר ליהודים, מה לחייהם ולדאבון לב המשקיפים עליהם מן החוץ?
תחת עטו של המינגווי הפך כהן לדמות עיוועים, אף הסופר מעיד בעצמו שחטא כלפיו בהרחקת יתר (עמ' 58; "יש לי איזושהי הרגשה שלא הצגתי את רוברט כהן באופן ברור... היה נחמד לראות אותו על מגרש הטניס..."). לאורך הספר מיוחסות לו מחשבות 'של יהודים', התנהגויות 'של יהודים' ואם כבר אז גם קצת... אף של יהודים שנשתטח ממכת אגרוף או "שאולי סוס דרך על הפרצוף שלו" ככה חשב הסופר בעת שכתב.
כהן, מתאגרף בדימוס, לעולם-נער הסובל מנחיתות סטריאוטיפית שמקורה בלתי-פתיר, הופך בהמשך לחורש מזימות, חכם מחוכם, אגרסיבי ורע ומואשם לא אחת, בנבזיות, באי החלטיות, בהתנשאות ועוד אך אם נתבונן במאפייני חבריו ה'לא יהודים' נמצא שביל, לדוגמא, מצא מנוחתו בסיפור כ'סופר אירוני', כאשר איצטלה זו מכסה על נבל מרושע. ומייק, המאבד בשכרותו את הצלילות שבחייו השקריים, כל אימת שהוא דובר אמת היא כסכין פוצעת. הגדיל המינגווי להרכיב את דמותו המתעתעת של ג'ייק המספר, המלבה את נשמתן של הדמויות האחרות ובמסווה של אין-אונים, עוקצת ומזנבת בנחשל, כהן. והרי ברט ומייק וג'ייק המתנועע וביל המזגזג, נסלחים על אנושיותם בהביטם אל החיים לבחון לאן תבוא הדרך בה הם כרוכים כולם כמקשה וכהן, חסר עמוד שדרה, בולע כחור שחור את הצללים הנעים חסרי מנוחה בסביבתו ופולט, בכל פעם על פי הצורך, את עולמו הפנימי של גיבור תורן אחר; פעם הן הנאותיה הקטנות של ברט ואהבהביה, פעם אלו מכותיו שלו במקומו של מייק ברומרו ובאחרת תתגלם בו דמותו חסרת התוחלת של ג'ייק בארנס. כך נותר לו היהודי כשרך עודף מיטלטל נחות והתנשא הלוך ושוב בין הדמויות.
הטעות הגדולה של המינגווי שאינו מבחין כי אין בפועל אורגאניזם ממשי ששמו 'העם היהודי כולו', אשר בו הוא מבקש לזנב באמצעות רוברט כהן וכי יחודיותו של העם היהודי - בפרטיו. אדם, אדם, פרט, פרט. אכן, אין היהודי רואה עצמו חסר מאומה מהזדמנותו כאדם בשל סביבתו, ובמקרה הטוב ניתן לראות קובץ ישראלים כאוסף בני אדם אך בשום פנים לא כעם שנשמתו מוכללת מחוצה לאדם (מה שקורים 'עממיות'), אלא אחדות היהודים בנחישות הנאצלת מלבבות רבים שלא איבדו את האחד המיוחד לכל אחד ובזה שיתוף הווייתם.
משנסעו לקראת סוף הסיפור (עמ' 258) ברט, רומרו וכהן ממלון מונטויה ונשארו ביל, ג'ייק ומייק, נחתמת שיחתם של הנותרים ב"ישבנו שלושתנו ליד השולחן, ונדמה היה כאילו חסרים שישה אנשים", שורה זו ממחישה את הסתכלותו של המינגווי מן החצר האחורית של החיים. הוא רואה את עצמו ואת הפרט בכלל כחלק מקבוצה בלבד, ואינו בוחן את האפשרות שמציעה היהדות, להתפתחות כל פרט בעולמו שלא בהתניה מגמתית. אם נרחיק עד להתאבדותו בירי באיידהו, ארה"ב, נמצא פשוט שהקיבוץ אינו יכול לשמש עילה מספקת לחיים הפרטיים כדי לבלוב, אם אדם אינו רואה פרטותו כשלד לחייו.
מעט הסטוריה; הסיפור "וזרח השמש" הגיע לעולם שאחרי "מלחמת העולם הראשונה".
גם המינגווי כבני דורו האינטלקטואלים-הומניסטים נמצא מחפש נואשות אחר שיירי אחווה בינות לאודים העשנים שהותירו ההקצנה והלאומנות הפושעת.
למצער, אותה השמש המיוחלת אותתה בקרניים קלושות בלבד לפליטי יורת המלחמה הרותחת, היו אלו קרניים נעלבות של בוז ודחיה כלפי קדשי הטריטוריות וצהלת הקרבות הילדותית.
והנה, 'אזרחי כל העולם' שבסיפור על דרגיהם השונים כולם כאחד אינם מסוגלים להכיל דווקא את 'האחר' היהודי שביניהם, ומגרשים אותו תכופות. הם חווים אותו כאבן נגף להדדיותם המתמצה בזיזם הבלתי פוסק ממקום למקום, כשהמציאות משמשת להם גוון של רקע החולף בלאו הכי; עתים הוא אדום מדם אזנו הכרותה של פר מכותר, או סומק הבורדו מיין ש-מחה כל עננת שפיות מפני השטח. עתים לבן חיוור-שנהב, כפני היהודי הנעלב ואין מי שנדרש לתבוע עלבונו. עתים הוא חום, עתים כחול, ובכל זאת, משהו בתוכי צועק לי כל הזמן; שחור! שחור!
שמא דווקא מתוך שמץ של בגרות תוהה המינגווי לתומו וכי מה לו ליהודי בדבקותו במולדת ישנה וסרת טעם, שכל קסמה בא לה מן העבר היותר רחוק, תהיה המתבטאת בתלישות היחסים שבין רוברט היהודי לפראנסס המזדקנת, שאינם, ובכל אופן הם מתקיימים. ממנה הוא בא ואליה לבסוף הוא שב.
המלצת ה"לך לך" שבסיפור ברורה היטב ונקיה, אך "אל הארץ אשר אראך" - אין. הסופר אינו מוצא מנוחה, הסיפור אינו מציע ארץ חדשה, אף לא תחליף לפראנסס הסובלימטית. המינגווי תופס את מקומו של אדם כערך חיצוני; מדרס כף רגל, השתכשכות קלה בטבע המקום והלאה משם. תלישותו מולידה תסכול עכור, הכחשה שמתעצמת והתחפרות מפני כל המאיים בזרותו, שלא יקומו חלילה לתחיה התובנות או שלשלאות ימים עברו; ארץ ישראל של היהודי אינה מסתכמת באבניה ונפת מרכולתה, היא מסמלת נקודת ציון חיצונית הקוראת ליהודי לעולם לשוב מסביבתו אל עצמו, מגישתו של המינגווי נדמה כי גבולותיו שואפים להתרחב תדיר ורעיון החזרה היהודית מן העבר אל העתיד - תמיד סביב לאותה הנקודה, מרגיז את שלוותו אולם כג'ייק, הוא מאבד את חבריו וגבולותיו בין מנוסה למנוסה ובחירתו להתעלם ממה שכבר קיים היא נחלתו הבלעדית.
לעומת בני האדם שהשייכות המבלבלת הביאה אותם לאבדן ומפולת ערכים על מזבחות שאינם נראים מטווח-קרוב, ארכין, לדוגמא, זרקור על צדיק יהודי אחד, רבי ישראל מאיר הכהן מראדין שמו (1838-1933), שאף הוא גייס את עטו נוכח גלי שנאת החינם והאלימות באותם הימים, וכתב את הספר "חפץ חיים" המחנך לעבודה אישית של שמירת הלשון מעיסוק בזולת. לא תמצאו בספר זה גיבורים ועלילה אך מה רבה התועלת לאחווה האנושית מספר שכזה.
ומכיוון אחר, מעוררת השראה נחישותו של הסופר הרמן הסה (1877-1962), שבחר להעמיד נוכח הכאוס באותן השנים ממש, את צו ליבו. למרות היותו בן לעם הגרמני, נאבקה יצירתו בתוקף בנאציזם וברומנטיקה של המלחמה ואף שילם על כך בחרם ואשמת 'בוגד'. במקום לחפש אשמים, עקר מרצונו לשווייץ, וזאת, בעמדו מאחורי מילותיו שהן הערובה והחזית לאמת האישית שלו.
התפיסה היהודית מלמדת כי לא נולדנו על מנת להוות עוד גלגל בעגלה דוהרת עם התווייה אידילית של 'עם' 'צבע' או 'רעיון'. אלא אדרבה, על כל אדם מוטלת החובה לברור עצמו מן העממיות והשייכות ולהישיר מבט בחייו האישיים לדעת האם הוא מגשים את געגועיו למקומו שלו ומלבד היותו אדם ככל האדם האם הוא מצליח להיות גם אדם בשליחות עצמו.
בערבו של יום תתבע המציאות את האמת העירומה מכל אדם, סופר כמצביא. ואין זה משנה אם שנאת האחר ושפיכות הדמים מתבצעת בין גבולות טריטוריאליים של מדינות או בינות לעמודיו של ספר.
המינגווי בסיפורו הפאשיסטי-כביכול-מודרני, נמצא כתעתיק כלאיים של הדעות שרווחו בתקופתו לפני ואחרי המלחמה, וכ'שוחר שלום שונא זרים' לא הייתה לו כתיבתו לקרש הצלה אל זמנים ומקומות חדשים אותם חיפש, שאר הרוח הניחו כלאחר יד ומאדון נכבד היה כאחרון המלינים להתמרמר. לעומתו, הסה האמיץ, מצא בעבר האחר את אהבתו הגדולה, ומעניין, שמתנת האהבה ציפתה לו דווקא בחיק יהודיה.
סופר הסולד מפריקת היצרים והתפרקות הקשרים האנושיים בסביבתו, כותב כי מצא מקור חורבן, אך כשפורט את תלונתו היא מסתכמת בעלילה סתומה המאשימה את כהן באי התאמה ל'קבוצה'. לו היה הסופר מניחו לנפשו לתפקד כדמות אותנטית יהודית לא היה מכריחו על העיסוק בענייני 'שייכות', שלדידו של היהודי אלו עניינים של היינו הך, ואולי אף היה מפליג לעשות ומתחקה אחר יחודיותו.
מכל מקום, אותה הקבוצה שנתפרקה מחייו של המינגווי קבוצתו היא, חבריו הם, עמו הוא ועוד עצוב מכך - סלידתו היא.
"וזרח השמש" שהתיימר מתחילה להביא את קרני האור אל בין השורות התגלה כסומא המגשש באפילה קודרת שאין בה רמז למוצא אישי נבון, הסיפור כמות שהוא, יכול היה להימשך לו שוב ושוב בדיוק כפי שהיה עד הגיעו לעמוד 283.
נחמתי, שחלקי עם המוני ההמונים המסרבים להתלהב ממלחמות פרים או אנשים ונאבקים להתעלות מעבר לעממיות, אל גדולתם - מקום שבתה של שמש. אחד אחד. ממש כאילו מדובר ב"עם לבדד".
אם תרצו אפשר גם כך; לו ידע הזקן מהים, שמשאו הוא שלד חף, היה ודאי פוטר אותו למים עמוקים ונח וזה נחמד לחשוב ככה.
* הוצאת ידיעות ספרים, מאנגלית: יואב כ"ץ
מקור המאמר: www.Articles.co.il - מאמרים לשימוש חופשי
כלים שימושיים למאמר: פרסם את המאמר
 הדפס את המאמר
 שלח לחבר
 קישור ישיר למאמר
 פניה לכותב המאמר
 דווח מאמר בעייתי
|
